יום ראשון, 27 בספטמבר 2009

לא אקטואלי - 25.09.09

אל ברקוביץ'
אתרי הספורט ברשת מלאו לאחרונה בסקרים הקוראים למנות את אייל ברקוביץ' לתפקיד מאמן נבחרת ישראל. התמיכה הציבורית המסיבית מפתיעה בעיקר על רקע העובדה שאייל, לדעתי גדול כדורגלני ישראל, לא אימן מעולם. מעקב אחר השיח ברחוב הספורטיבי (וטוקבקים באתרי האינטרנט) מראה כי תופעה זו היא רק סיפטום לאחת המחלות של החברה הישראלית: קוצר רוח מפני עבודה קשה. את חוסר היכולת להתאזר בסבלנות לטובת תהליכים אשר נותנים את פירותיהם רק לאחר זמן ניתן לזהות באמצעות מנטרות דוגמת "ניסינו הכל ולא הלך", "אין ברירה", "אין מה להפסיד". כך שיווקו לנו את תוכנית ההתנתקות וכך מוכרים לנו מאמן כדורגל.

חברת פשע
באדיבות מכון ממר"י אשר עוקב אחרי התקשורת במדינות ערב, הובאה לידיעתי העובדה כי שר הפנים הסעודי, הנסיך נאיף בן עבד אל-עזיז, הביע צער על כך שרוב מבצעי הפיגועים בעיראק הם סעודים, ושסעודים רבים ממשפחות מכובדות מצטרפים לשורות הטרור. ידיעה זו מצטרפת למה שאנו כבר יודעים על בן-לאדן וחבריו שלא בדיוק סבלו מילדות עשוקה בטרם בחרו בקריירה טרוריסטית. תופעות אלו מציבות אתגר בפני התפיסה כי התנגדות של ערבים ומוסלמים לערכי המערב נובעת ממצב כלכלי ירוד. אפשרות אחת להסביר את פנייתם של בני טובים ועשירים לדרך הטרור היא באמצעות יישום פירמידת הצרכים של אברהם מאסלו, שנהגתה עבור רמת הפרט, ברמת החברה כולה. על פי תאוריה זו, קיים מדרג של צרכים, אשר מאורגנים על-פי סדר חשיבות. מרמה בסיסית של צרכים פיזיולוגיים בסיסיים (אכילה, שינה וכד') ועד הרמה הגבוהה ביותר של מימוש עצמי. רק כאשר רמה מסוימת של צורך מסופקת, האדם פונה להגשמת הרמה הגבוהה הבאה במעלה. דברים אלו נכונים גם עבור חברות שפע, אשר מפנות אנרגיות אשר הושקעו קודם לכן בהישרדות לטובת מימוש שאיפות גבוהות יותר דוגמת משימות תרבותיות, דתיות או לאומיות. באמצעות מתן פרשנות מאד מסויימת לערכים דתיים-איסלמים נוצר מצב מגוחך שחברת שפע, הופכת לחברת פשע.

חברת שסע
ניתוח דומה ניתן לערוך עבור החברה הערבית בישראל, אשר בעבר עיקר טענותיהם התמקדו בקיפוח מצד השלטונות וכיום מנהלים מאבק אזרחי כנגד אופייה היהודי של מדינת ישראל. לכן, אין זה מקרה שדווקא האליטה האינטלקטואלית והמבוססת של ערביי ישראל היא זו שמובילה את המגמה למימוש שאיפותיהם הלאומיות של הערבים הפלסטינים במדינת ישראל (כהגדרתם). למרות זאת, בחלקים גדולים בציבור הישראלי עדיין רווחת האמונה כי סילוק תחושת האפליה הינה תנאי הכרחי ומספיק להפגנת נאמנות למדינה היהודית מצד אזרחי ישראל הערבים. תפיסה זו חוטאת לאמת ונגועה בפטרנליזם: אפילו מנהיגי הציבור הערבי במדינת ישראל מצהירים במפורש שהמניעים לעמדותיהם נגד מדינת לאום יהודית הם לאומיים ואינם תוצאה של אפליה. טיעון הקיפוח, אשר משמשם בפורומים פנימיים ובינלאומיים, ככלי פוליטי להשגת חיי רווחה וככלי ניגוח במדינה היהודית, כבר אינו מהווה מטרת על. אז כיצד מתתמודדים עם סוגיית ערביי ישראל? איני יודע. אך ברור לי שחשוב להבין את שורשיה, בטרם ננסה לפתור אותה.

סטודנטים מסורתיים
על פי המסורת, נהוג להתחיל מיד במוצאי יום הכיפורים בבניית הסוכה, לקיים מה שנאמר: "ילכו מחיל אל חיל". מי שעוד הולכים מחיל אל חיל, הם קבוצת סטודנטים אשר נערכים בחול המועד הקרוב לקיים זו השנה הרביעית את המיזם "סטודנטים מובילים". לאחר שעזרו במלאכת שיקום הצפון לאחר מלחמת לבנון השניה, סייעו ביישובי עוטף עזה בשנה שלאחר מכן, וניקו את חופי הכנרת בשנה שעברה, ממשיכים הסטודנטים את המסורת, והפעם באשדוד במגוון פעילויות בסימן סובלנות חברתית. רק בסוכות הקרוב, ניתן יהיה לקיים את מצוות אושפיזין באופן קצת אחר, ולהתאשפז בעיר הגדולה בישראל שאין בה בית חולים.

היומרה של המדינה
בסוף השבוע הקודם יצא העיתון של המדינה במיזם חדש - המצעד של המדינה: 500 השירים הגדולים של המוזיקה הישראלית. אין ספק שצוות הבוחרים עשו עבודה נהדרת, בעיקר אם מדובר היה במדינה שכולה מלאה באשכנזים, בורגנים וחילונים. אחרת קשה להסביר את הטעם האחיד שליווה את צוות הבוחרים. כעלה תאנה מזרחי בודד בעשירייה הראשונה נבחר דווקא שירו הדכאוני של זוהר ארגוב 'בדד', כאילו הזמר המזרחי לא מסוגל לייצר שירים אופטימיים. אפילו השיר שנבחר למקום הראשון, 'מחכים למשיח' של שלום חנוך, זכה רק במקום השלישי במצעד השנתי של רשת ג' לשנת תשמ"ה. הקדימו אותו השיר הפטריוטי 'אנחנו נשארים בארץ' ו-'עולה עולה', של זמר תימני אלמוני בשם יזהר כהן. באותו מקום, אבל כאילו בפלנטה אחרת, ניתן להתרשם מעושר תרבותי קצת יותר מגוון שיש לעם בישראל להציע וזאת באמצעות שמות הזוכים בכוכב נולד: נינט טייב, הראל מויאל, יהודה סעדו, ג'קו אייזנברג, בועז מעודה, ישראל בר-און ורוני דלומי.

שיקור תקשורתי
הדרך בה התקשורת מסקרת את המוזיקה בישראל היא רק דוגמא אחת ליחס הלא אחיד בו נוקטים כלי התקשורת כלפי קהלים שונים בחברה הישראלית. במחקר שפורסם החודש מטעם המכון לאסטרטגיה ציונית, בוחן ד"ר צוריאל ראשי את אופי הסיקור של התנגשויות שונות בין אזרחים ובין כוחות שיטור במדינת ישראל. במסגרת המחקר נבחנו הסיקורים בעיתונות הפופולארית סביב מספר אירועים שבמהלכם הביעו חלקים שונים באוכלוסיה בישראל את מחאתם: המתנחלים שהפגינו נגד הריסת בתים ביישוב עמונה; הפגנות החרדים נגד עריכת מצעד הגאווה של הקהילה ההומו-לסבית בירושלים; הפגנות הסטודנטים נגד שינויים בשכר הלימוד; והפגנת הדרוזים נגד כניסת כוחות משטרה לפקיעין. הממצאים מראים כי ניתן להצביע על הטיה של העיתונאים באשר הם בכל אחד מהמקרים, אך מכיוון שאיני רוצה להיות מוטה, לא אספר לכם מי הרוויחו מהטייה ומי סבלו ממנה. מסקנות נייר העמדה הן כי ראוי שסיקורן של הפגנות יימנע מניסוחים של סכנות-לכאורה, או טשטושים של התנהלות מסוכנת-בפועל. מסתבר כי מונחים רבים שימשו את הכתבים השונים בעת סיקור האירועים, כאשר הבחירה בכל אחד מהם השפיעה על אופי הסיקור. עובדה זו מביאה ליצירת חלל לשוני בתחום סיקור ההפגנות, ולשם כך בנה צוריאל בעזרתו האדיבה העיתונאי והלשונאי רוביק רוזנטל, מונחון לסיקור ההפגנות. בחברה ישראלית מרובת שסעים, ראוי כי התקשורת תהיה נאמנה לחובתה לדיווח הוגן ותמנע מליבוי היצרים באמצעות שימוש בטרמינולוגיה שעלולה לשפוך שמן למדורות אותן חשוב לכבות כמה שיותר מהר.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה