יום ראשון, 11 באוקטובר 2009

לא אקטואלי - 9.10.09

בזמן שישנת
טוב הייתה עושה ממשלת ישראל לו הייתה ממשיכה מדינת ישראל במדיניות של התעלמות מוועדת החקירה של האו"ם לפעילות צה"ל ב"עופרת יצוקה" גם לאחר שזו פרסמה את מסקנותיה. אחרי הכל, היה זה השופט גולדסטון בכבודו ובעצמו שנרדם מול נועם בדין, תושב שדרות כנציג 'מרכז תקשורת שדרות', כשזה העיד בפני הוועדה. כעת זהו תורה של מדינת ישראל להרדם.

לא סופרים אותם
סוכנות הידיעות 'ממרי' מדווחת על פולמוס אינטלקטואלי בעקבות החלטת משרד התרבות המצרי לחדש מיזם תרגום ספרות ישראלית לערבית. מנהל המרכז הלאומי המצרי לתרגום, גאבר עצפור, סיפר כי פרויקט תרגום ספרות ישראלית לערבית שהחל בשנות השישים במסגרת מדיניות 'דע את האויב', הופסק בשנת 2000, בשל חתימת מצרים על אמנה בינ"ל המחייבת את מצרים לקבל את הסכמת מחבר הספר והמוציא לאור הישראליים בטרם התרגום לערבית. לדברי עצפור, מדיניות המרכז לתרגם ספרות עולמית נמשכה, ובמסגרתה מתורגמים לערבית טקסטים עבריים דרך שפה זרה מתווכת משנת 2005. "אנו נגד נורמליזציה, ולכן חשבנו על דרך אחרת - לתרגם את הספרים הישראליים המתורגמים לאנגלית..." אמר עצפור. עצפור הוסיף כי הספרים המועמדים לתרגום הם מכתביהם של עוז וגרוסמן או מספרות "ההיסטוריונים החדשים" שהם ממחנה השלום בישראל. לדברי עצפור, חשוב שהאזרח המצרי הערבי יידע שיש כותבים ישראלים המתנגדים למחשבה הציונית ולעקרונות של ישראל. את עמוס עוז ודוד גרוסמן, סופרים המגדירים עצמם כציונים, צריכים להיות מוטרדים מהעובדה לגלות כי עובדת היותם ציונים מוטלת בספק.

התיישבות במבחן בג"צ
בתקופה האחרונה ניתן לחזות בניסיונות של המדינה ליישב יהודים באזורים בעלי חשיבות לאומית. עיקר המאמצים מתרכזים בהבאת קבוצות של חרדים ודתיים לאומיים לפריפריה הגיאוגרפית והחברתית: חריש (בואדי ערה) וכסיף (בנגב) הינם ערים אשר מתוכננות לציבור החרדי, בעוד הדתיים הלאומיים מכוונים כגרעיני התיישבות בעיקר בערים המעורבות (יפו, רמלה, נצרת עילית, עכו וכד'). הסיבה שהמדינה פועלת באופן זה אינה רק משום שקל להביא את הקבוצות הללו למחוזות נידחים. מאז שנת 2000, בה החליט בית המשפט העליון כי לרוב האזרחים במדינה (המתקראים יהודים) אין זכות להקים ישוב משלהם, בניגוד לקבוצות מיעוט בעלים מאפיינים תרבותיים ייחודיים (דתיים, חרדים, בדווים, צמחונים וכד'). במקום שהממשלה תעגן בחקיקה מתאימה את האפשרות להמשיך ולקיים מיזמים דוגמת הקמת המצפים בגליל, היא בוחרת לשחק תופסת עם בג"צ. אך בקצב הזה, יתכן וגם הפתרונות הקיימים לא יהיו חוקיים: האגודה לזכויות האזרח וכמה ארגונים פוסט ציוניים נוספים, טוענים כי הקצאת מגרש ביפו לחברת 'באמונה' אשר בונה רק לציבור הדתי לאומי הינה אפליה פסולה. דוגמא נוספת היא עמותת 'במקום' אשר מתנגדת להרחבתה של חריש לטובת האוכלוסייה החרדית. לאחר ניסיון מר של כמה מהפכות חוקתיות לא ממש ציוניות, ראוי כי המחוקקים יקדימו לעשות את תפקידם ולא יאלצו את בג"צ לקבוע מהי אפליה, איזו פסולה ואיזו מותרת.

הפשרת הבנייה
למרות כל הצהרותיהם המתייפיפות של מנהיגי המדינה, בעשורים האחרונים המדינה לא עשתה די על מנת להביא תושבים יהודים לגליל ולנגב במסות גדולות. במסגרת תוכנית המצפים, עליה הכריזה ממשלת בגין בשנת 1979 וידועה לציבור בשם 'ייהוד הגליל', הוקמו 26 יישובים בתוך שנתיים. מאז השתנו יותר מדי דברים, ולא לטובה: בג"צ יפסול כל תוכנית המתקראת ייהוד בתואנה כי זו גזענית; למנהלת סלע, זרוע ממשלתית שאמורה גם להקים יישובים חדשים לקח כפול מהזמן כדי להתחיל את בניית התשתיות באחד מארבעת היישובים שתכנונם כבר החל; לבוגרי עמותת 'איילים' שמפעילה כפרי סטודנטים בפריפריה, אשר מבקשים לקבוע את עתידם בנגב המדינה טרם מצאה פתרונות; זוגות צעירים רבים מבקשים להתיישב בגליל אך הביקוש גדל מההיצע הקיים בישוביים הקהילתיים. עם כאלה נתונים, לא פלא שהצעירים מהפריפריה מוצאים את מקומם רק בפריפריה של מדינת תל-אביב.

לא הישג ולא ציוני
את אובדן סדר היום הציוני של ממשלות ישראל בעשורים האחרונים תמחיש הדוגמא הבאה: מאות חיילים משוחררים אשר שירתו כחיילים בודדים וכיום לומדים לתואר אקדמי במימונה של קרן פילנטרופית בשם 'הישג' החליטו לא לראות בבדידותם חיסרון אלא למנפה לטובת חיזוק המפעל הציוני. לשם כך, התאגדו מאות הצעירים לקבוצה בשם 'הישג ציוני'. למרות הפיתוי הגדול שיש לצעירים בודדים בעלי השכלה לעזוב את ישראל למדינות המוצא שלהם, בוחרים חברים אלו לבנות את עתידם רק במדינת ישראל ולהשתלב בחברה הישראלית. לשם כך, הם מבקשים לסייע למדינת ישראל באמצעות עיבוי ישובים קיימים באזורי פיתוח ולהזרים חיים חדשים ליישוב. בינתיים החבר'ה שעסוקים בקרבות הישרדות יומיומיים נאלצים לכתת את רגליהם בין משרדי הממשלה ומקווים שלמישהו שם למעלה ייפול האסימון לפני שהחברים יתייאשו מהמדינה.

בירוקרטיה פוסט ציונית
אחת הסיבות המרכזיות לכך, אם כי ודאי לא היחידה, שהמדינה הורגת ברכות יוזמות ברוכות רבות היא הבירוקרטיה. בשם הקרב בבירוקרטיה ביקש נתניהו לקדם את הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל, ובשם אותו אליל הוא מבקש לכונן מהפכה בהליכי הבנייה והתכנון. בשני המקרים מדובר בכוונות טובות אך לא די בהן. בכל האמור לקרקעות ולהתיישבות יש לזכור כי בארצנו הקטנטונת מדובר בהרבה יותר מאשר אינטרסים כלכליים. רפורמת הקרקעות כבר פגעה בכמה אינטרסים לאומיים, מהלך אשר הביא להקמת צוות שרים אשר אמור להגיש בקרוב את המלצותיו לתיקונים ברפורמה. עד אז, עיננו אליהם תלויות.

לתכנן את התכנון
הסוגייה הבעייתית ביותר ברפורמה המתגבשת בוועדות התכנון הינה האצלת סמכויות מהוועדות המחוזיות לוועדות המקומיות. לפעולה זו השלכות רבות הן מהפן האזרחי והן מהפן הלאומי, בעיקר משום שוועדות מקומיות, אשר השליטה בהם נתונה לנבחרי ציבור, נתונות ללחצים פוליטיים הרבה יותר מאשר בוועדות מחוזיות. לכן, בעיקר ביישובים קטנים, בהם האוכלוסייה קטנה, צפוי כי לקבוצות מסויימות (מחברי מפלגה דרך חמולות ועד כנופיות) תהיה היכולת להשפיע בקלות יחסית על וועדות התכנון. לכן, העברת סמכויות בתחום התכנון והבניה לשלטון המקומי צריכה להעשות, אם בכלל, באופן מדורג ומבוקר ואך ורק לרשויות המתנהלות באופן תקין לאורך זמן ושיש בידן הכישורים והכלים הנדרשים להפעלת סמכויות אלה. למרות זאת, לפני חצי שנה, החליטה הממשלה להטיל על שר הפנים להסמיך לפחות חמישים ועדות מקומיות בחמש השנים הבאות. מעבר לכך שפעולה זו עלולה להביא לידי הגמשה לא רצויה של הקריטריונים שנקבעו כבר בחוק בעבר, עלולות להיות השלכות לאומיות רבות בשל השתלטות של גורמים לא ממלכתיים על ועדות התכנון המקומיות. יש לקוות שנתניהו למד את הלקח מהפארסה של רפורמת הקרקעות והפעם ישכיל צוות השרים שמינה להכין המלצות מגובשות היטב בהתאם לאינטרסים הלאומיים, הציבוריים והסביבתיים, כך שכולם יוכלו לברך על הרפורמה הנדרשת.

תגובה 1:

  1. מעטות הרשויות המחוזיות בישראל שאין בהן מעורבות של גורמים פליליים.
    גם אם להשאיר רק חלק מהסמכויות לוועדות המקומיות, כולן ינוצלו לרעה.
    על לחצים פוליטיים , אין בכלל על מה לדבר...

    השבמחק