יום שבת, 19 ביוני 2010

לא אקטואלי - 18.06.10

חשיפה לציון

רבים שואלים אותי מהיכן אני שואב את כל המידע אודות נושאים חשובים אשר רחוקים מעין הציבור והתקשורת. מי שעוקב אחר הטורים שפורסמו עד כה בוודאי שם לב שאחד המקורות המשמעותיים שלי הוא תוכנית המנהיגות הצעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית, אשר חיה ובועטת זה 5 שנים. מדובר בתוכנית אשר כוללת הרצאות וסיורים במגוון תחומים, ומיועדת לסטודנטים לתארים מתקדמים, פעילים חברתיים, אנשי תקשורת, עוזרים פרלמנטריים ואנשי חינוך. בין בוגרי התוכנית ניתן למצוא בין השאר אנשי ממשל, חוקרים באקדמיה, ראשי תנועת 'אם תרצו', רבני קהילות, פעילים מובילים במפלגות, עורך באתר הסאטירה לאטמה וגם לא מעט אנשי הייטק. בימים אלה נפתחת ההרשמה לשנתה השישית של התוכנית אשר בראשה עומד אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל שברמת הגולן וממייסדי הדרך השלישית. הטור השבועי מוקדש כולו לתוכנית, ועוסק בחומרים אליהם נחשפתי במסגרתה.

צבא רגיש
לפני מספר שנים השתתפתי בסיור בפזורה הבדווית שבנגב. חלקו הראשון של הסיור הובל על ידי פקח של הסיירת הירוקה. הסיירת הירוקה, או בשמה הרשמי 'היחידה לפיקוח בשטחים פתוחים', אמונה על הגנת אדמות המדינה מפני פלישות ובנייה בלתי חוקית. על אף שבנייה לא חוקית הינה מחזה נפוץ במחוזותינו, בעיקר אלה הדרומיים, ולמרות שתפקידה של הסיירת הוא לממש צווי הריסה, כמות פקחי הסיירת בנגב היא טיפה בים ועומדת על יחס של פקח לכל 15,000 תושבים בדווים. ולא שכחתי שבנגב גרים גם כמה יהודים. שורש הבעיה נעוץ בכך שמדינת ישראל חוששת לממש את ריבונותה בנגב. הוכחה אחת לכך היא שבסיור אחר בו השתתפתי, הציג המרצה מפה צה"לית של ההתיישבות הבדווית בנגב אשר רמת הסיווג שלה הייתה בלמ"ס-רגיש. הווי אומר: למרות שהמפה אינה סודית כלל, לא נעים לפרסם את העיסוק בנושא ובטח גם לא לטפל בו. המצב הזה הוא בהחלט לא תקין פוליטית, תרתי משמע.


על ממלכתיים
חלק אחר של הסיור, הובל על ידי דודיק שושני, חבר קיבוץ להב של השומר הצעיר ומי שהקים את בתחילת שנות השמונים את מינהלת הבדווים מתוך דאגה כנה ואמיתית לגורלם ולשילובם בחברה הישראלית. דודיק לקח את הקבוצה לשיחה עם תושבי אחד הכפרים הלא חוקיים. הדובר הראשון, סגן מנהל בית ספר בגמלאות, צידד בהשתלבותם של הבדווים במדינת ישראל. מי שיצא נגדו היה קרוב משפחתו, אשר כיפה גדולה לראשו, ראיד סלאח סטייל, שטען בלהט שהבדווים אינם חלק מהמדינה. את חיצי הביקורת הוא הפנה ללא אחר מאשר דודיק שושני, מגדולי הישראלים שפעלו בעד הבדווים, בטענה שהוא האויב המסוכן ביותר של הבדווים, בשל ניסיונותיו להפוך אותם לישראלים. הויכוח בין שני הבדווים ייצג את שתי המגמות המרכזיות ביחסה של החברה הבדווית להשתלבות בחברה הישראלית: גישה מסורתית ממלכתית אל מול גישה קיצונית בדלנית. קשה לומר מהי המגמה השלטת כיום בקרב הבדווים, אך הבנייה המואצת של מסגדים בשנים האחרונות, מעידה לאן הרוחות נושבות.

בקיעין בפקיעין
מגמות בדלניות אינן נחלתן של החברה הבדווית בלבד. רק לפני שנתיים נחשפנו למציאות הקשה בפקיעין, בה הסתבר שגם בקרב אחינו הדרוזים נשמעים יותר ויותר קולות נגד הממסד הישראלי. מגמות אלה השתקפו בפאנל שנערך מספר שבועות לאחר המהומות בפקיעין, בו השתתפה יושבת ראש מועצת התלמידים של היישוב. מצד אחד, נעים היה לגלות כי בראש מועצת התלמידים בכפר הדרוזי עומדת תלמידה, ועוד במכנסי ג'ינס. מצד שני, מטריד הרבה יותר, היה זה מפתיע ומפחיד לגלות שהבחורה בקושי מצליחה להוציא משפט מהפה בעברית, בניגוד גמור לדור ההורים אשר שולט בשפה העברית לא פחות טוב מזוהיר בהלול.

עיר מקלט
סוגיית מעמדם החוקי של פליטים, מהגרי עבודה ושאר מסתננים מגבול מצרים עולה לכותרות ללא הרף. המציאות אותה מנסה לצייר התקשורת היא שרוב המהגרים הם פליטי חרב אשר נרדפים בארצם. האמת היא קצת אחרת: בסיור בו השתתפתי לפני ארבע שנים, לפני שילדי העובדים הזרים הגיעו לעולם ולכותרות העיתונים, סיפר מהגר מאריתריאה בכנות רבה כי רוב רובם של המהגרים מאפריקה אינם פליטים אלא מחפשי עבודה המבקשים לשפר את מצבם הכלכלי. עם זאת, אין מה לקנא באותם מהגרים, אשר נאלצו לשהות בחודשיהם הראשונים בארץ במקלטים בדרום תל אביב. המראות במקלטים אינם נעימים כלל: את הרצפה לא ניתן לראות מכיוון שכל כולה מכוסה במזרונים. מספר הנפשות בכל מקלט הוא פי שניים או שלושה ממספר המזרונים. ישראלי ממוצע לא יכול לשהות במקלט יותר ממספר שניות בשל ריח השתן החריף שעולה ממנו. לזכות הארגונים שמבקשים לעזור למהגרים יאמר, כי על אף שמחזות אלו מצטלמים נהדר עבור תורמים ושאר יחסי ציבור, הם הבינו שרעיון המקלטים הוא לא אנושי, גם כפיתרון זמני, ובסיור בו השתתפתי שלוש שנים מאוחר יותר, כבר לא נותרו שרידים למקלטים.

תוכנית החלוקה
ביפו עומדים להם שני בתי ספר, אחד בסמוך לשני, שחולקים חצר משותפת. בית ספר אחד ערבי בשם 'זהרה', ובית ספר שני ממלכתי, 'ויצמן' שמו, אשר מחצית מתלמידיו יהודים ומחציתו האחרת ערבים. עד לפני כמה שנים, רק בית ספר 'ויצמן' היה קיים. כתוצאה מגידול באוכלוסייה הערבית בעיר ומנטישתם של יהודים רבים את יפו, הוחלט לפצל את בית הספר לשניים שהביא למצב הנוכחי. מכיוון שמספר היהודים ביפו (ובעיקר כאלה שמוכנים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר עם מספר כה גדול של תלמידים ערבים) קטן כל הזמן, מרחפת על בית הספר היהודי סכנת סגירה והפיכתו לבית ספר ערבי לכל דבר. חלופה אחרת שנבחנת היא הפיכת בית הספר לממלכתי דתי. מי שרוצה, יכול לראות בסיפור כולו מיקרו קוסמוס של המציאות הישראלית: יהודים לא יכולים לממש את זכויותיהם כשהם במיעוט בסביבה ערבית, לכן יוצרים חלוקה מלאכותית שתאפשר ליהודים להיות רוב, וגם אז, לחילוני אין זכות להדיר עצמו מהאוכלוסייה הערבית. וכשהחילונים בורחים, אין ברירה אלא לקרוא לדגל את הדתיים הלאומיים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה