יום שישי, 2 ביולי 2010

מונדיאל לעניים

*** כתבה על חוויותי בארץ הוובוזלות, שפורסמה במוסף היומן של מקור ראשון ***

כשהתאחדות הכדורגל הבינלאומית לכדורגל - פיפ"א, החליטה בשנת 2004 לבחור בדרום אפריקה כמארחת של מונדיאל 2010, לא בטוח שכולם הבינו עד כמה שונה ומיוחד יהיה לקיים את טורניר הספורט הגדול ביותר בעולם ביבשת אפריקה.

לא דרושות יותר מכמה שעות של שהייה ברחובות יוהנסבורג, על מנת להבין מה עושה חוויית אירוח משחקי גביע העולם לתושבים המקומיים. מבחינתם, המונדיאל מהווה הזדמנות חד פעמית עבור דרום אפריקה להראות לעולם את פניה היפים.

ניתן לחוש זאת בכל מפגש עם מקומי, ללא הבדל דת, גזע ומין, אשר נכונים לסייע בכל זמן ובכל מצב. כפי שאחד המקומיים התוודה בפניי: לפני כל מילה שיוציאו מהפה ולפני כל צעד שיעשו, הם חושבים פעמיים. הכול כדי לאפשר לאורחים לחוות את דרום אפריקה בדרך הנוחה והנעימה ביותר האפשרית.

עם זאת, לא ניתן להתכחש לכך שברחובות ממשיכים להסתובב מיעוט קטן של קבצנים ופרחחים, אשר מטרידים באופן קיצוני את העוברים והשבים בבקשות שונות ומשונות. התושבים המקומיים יודעים זאת, אבל הם גם יודעים שהנזק של כל אחד כזה גדול מתועלת של מאה אזרחים חביבים, ולכן השתדלותם להסביר פניהם לתייר גדולה עוד יותר. אך כמו שגבר לעולם לא יבין כיצד מרגישה אישה שהולכת ברחוב מוטרדת על ידי נעיצות מבטים לא תמימות של עוברים ולא שווים, כך מקומי לא יוכל להבין כיצד חש תייר ממוצע במפגשו האקראי עם מטרידי תיירים סדרתיים. אחרי הכל, גם התייר המערבי הליברלי ביותר, לא רגיל לפגוש בפינות רחוב אנשים אשר מציעים למכירה לוחות רישוי לרכב באופן חופשי.
לקיומו של הטורניר האטרקטיבי בדרום אפריקה יש פן נוסף, חשוב לא פחות: יותר מכך שהמונדיאל מהווה הזדמנות עבור דרום אפריקה להציג את עצמה לעולם באופן בלתי אמצעי, המונדיאל נותן הזדמנות לעולם לחוות את היבשת השחורה ולשבור מחיצות גבוהות ועבות המורכבות משלל דעות קדומות וקדמוניות.

סיפורי ספסרים
כרטיסי כניסה למשחקים ניתן היה לרכוש דרך האינטרנט בחודשים שקדמו לטורניר. עם זאת, קצב מכירת הכרטיסים בחודשים שלפני המונדיאל היה איטי מהצפוי וכרטיסים רבים הועמדו למכירה במרכזים המיוחדים שהקימה פיפ"א גם לאחר פתיחת המונדיאל. אפשרות נוספת להשיג כרטיסים הייתה מספסרים שהתמקמו באופן גלוי בסביבות האיצטדיונים ובסמוך למרכזי המכירה של פיפ"א, כשגם ניידות משטרה שנמצאו מהעבר השני של הכביש לא הפריעו לפעילות הערה.
מפתיע לגלות, כי פיפ"א בעלת החוקים הנוקשים אפשרה לשוק הספסרות לפרוח באופן חופשי למדי בזכות האכיפה הסמלית. יתכן והדבר נבע מהכשלון של פיפ"א למלא את האיצטדיונים בכל אחד מהמשחקים: מסתבר שפיפ"א חילקה ומכרה כרטיסים לכל מיני גופים שלא ממש הצליחו להפיץ את הכרטיסים, וכך קרה שכמעט אי אפשר היה להשיג כרטיסים מוזלים וגם נותרו מושבים רבים ריקים.

יציע האוהדים
כצפוי, הגיעו לדרום אפריקה אוהדים מכל 32 הנבחרות שהעפילו למונדיאל, אבל ניתן בהחלט להצביע על חמשת מחנות האוהדים אשר נותנים את הטון ומפגינים נוכחות מרשימה: הולנד, מקסיקו, ארגנטינה, ברזיל ו-'בפאנה-בפאנה', היא נבחרת הכדורגל המקומית אשר זכתה לכינוי זה על ידי עיתונאי מקומי.
לציון מיוחד ראויים האוהדים המקסיקנים שהגיעו בהמוניהם (מעל ל-30,000 נפש) ובכוחות משותפים אף הצליחו לעתים להתגבר על הוובוזלות הקולניות. אבל במקום הראשון שלי זוכים האוהדים ההולנדים, שצבעו בכתום כל מקום אליו הגיעו והתחפשו יחדיו לעדלאידע כתומה וססגונית.

על פי הדיווחים בתקשורת המקומית, מספר האוהדים הגדול ביותר הוא דווקא מארצות הברית. ההסבר לכך נעוץ בסוגיית הנאמנות הכפולה: רבים מהאוהדים האמריקאים חולקים את אהדתם עם נבחרת נוספת, עדות לארץ המקור ממנה היגרו.
במשחק הפתיחה צפיתי באחד מפארקי האוהדים הרבים שאורגנו ברחבי המדינה. ההתחלה לא העידה על הבאות: בעוד במשחק הפתיחה צפיתי ביחד עם עשרות אלפי אוהדים, בשאר המשחקים הגיעו רק עשרות בודדות של אוהדים. התיירים העדיפו לצפות במשחקים בפאבים ובמסעדות, ורוב המקומיים נשארים בבתיהם.
אזורי האוהדים האמיתיים הם אותם מרכזי תיירות אליהם מתנקזים אוהדי הנבחרות השונות בדרכם למשחקים, שם נערכים הקרבות האמיתיים בין האוהדים. בלי קרובי משפחה ובלי וובוזלות. ביוהנסבורג זוהי כיכר נלסון מנדלה ובקייפטאון זהו רחוב לונג על שלוחותיו השונות.

האכזבה הגדולה מהאוהדים המקומיים היא ירידת המתח עם הדחתה של 'בפאנה בפאנה', שלא היוותה הפתעה מרעישה למרות העובדה שזו הפעם הראשונה שהנבחרת המארחת מודחת כבר בשלב הבתים. תמיכתה של דרום אפריקה הרשמית מאחורי גאנה כנציגת אפריקה היחידה בשלבים המתקדמים, לא תורגמה לתמיכה בשטח. טרוניות נוספות נשמעו מצידם של אוהדי שאר מדינות אפריקה, אשר טענו כי למרות שהמונדיאל הנוכחי מותג כמוצר כלל אפריקאי, שוק המרצ'נדייזינג המקומי הדיר את הדגלים ושאר אביזרי העידוד של קמרון, חוף השנהב ושאר האפריקאיות.

על גלובליזציה ולאומיות
המונדיאל הוא שילוב נדיר של לאומיות וגלובליזציה. מצד אחד, כל הגבולות פרוצים: אוהדים חולקים את אהדתם בין כמה וכמה נבחרות, היריבות היא ספורטיבית בלבד ושנאת הזרים הפאשיסטית נעדרת. להלן דוגמא לגלובליזציה 2010: זמרת שנולדה לאימא ממוצא איטלקי, אבא ממוצא לבנוני, חיה בקולומביה ושרה את ההמנון הרשמי של המונדיאל הראשון שמתקיים באפריקה. דוגמא נוספת היא הדומיננטיות של הקונצרנים הבינלאומיים, מחברת קוקה קולה המוכרת לקהל הישראלי ועד מותגים בינלאומיים מהמזרח הרחוק שסביר להניח שיגיעו למחוזותינו בתקופה הקרובה.

מצד שני, השתתפותן של 32 נבחרות גאות, הינו יום חג ללאומיות, ומהווה אנטי-תזה לרוחות המנשבות מכיוונם של אינטלקטואלים אירופאים פוסט-מודרניים. לעניות דעתי, אין זה מקרה שבשלב הבתים נחלו חמשת הנבחרות האירופאיות (אנגליה, איטליה, גרמניה, ספרד וצרפת) אשר מייצגות את הליגות הגדולות כישלון יחסי על אף עדיפותן התיאורטית הברורה: 5 ניצחונות בלבד מתוך 15 משחקים(!), רובם נגד נבחרות המדורגות רחוק מאחוריהן. ראשית, השחקנים והאוהדים קולטים את המסר הכפול שכרוך בניסיון להחדיר רוח פטריוטית בקרב השחקנים בעוד ממשלותיהן מתפרקות אט-אט מנכסיהן הלאומיים בדרך להפיכתה של אירופה למדינה אחת גדולה. שנית, רבים מהשחקנים בנבחרות אלו משחקים בקבוצת ארץ מולדתם, מייצגים אותן בטורנירים האירופאים השונים, ובכך למעשה כבר ממלאים את חובתם הפטריוטית. זאת בניגוד לעמיתיהם משאר העולם, שמשחקים בדרך כלל במדינות זרות, ורואים בלבישת המדים הלאומיים כחלק מחובתם לשרת את המולדת.

המחצרצים
על הוובוזלות ואותן כל העולם כבר שמע, ולא במקרה פיפ"א חשבה לאסור את השימוש בהן. בימים הראשונים של הטורניר, היה קשה לאורחים להסתגל לרעש הנורא, והבדיחות בעד החזרה לתקופת האפרטהייד היו שכיחות למדי.
היה נראה שגם פיפ"א מחכה שדרום אפריקה תודח כדי לאסור את הכנסתן של הוובוזלות לאצטדיונים, והבקשות לא לנשוף בהן בזמן ההמנונים היו נראות כהכנת הקרקע והתירוץ לאיסור העתידי. בחלוף כמה ימים הבינו כולם שמדובר בחלק בלתי נפרד מההוויה המקומית וזה חלק מהמחיר של עריכת מונדיאל באפריקה. למרות שהאוהד המערבי לא חש בכך, באוזני המקומיים, יש קשר הדדי חזק מאד בין קצב ההתרחשויות במגרש לבין מנגינת הוובוזלה. איסור על השימוש בוובוזלות היה נתפס כמו איסור על שירתם של האוהדים האנגלים או הריקודים של הברזילאיים.

האמת היא שאילו המחצרצים בוובוזלות היו רק אלה שיודעים לנגן, זה היה יכול להיות לא פחות יפה מאשר החצוצרות או התופים הנמצאים במחוזותינו. הבעיה מתחילה כשעשרות אלפי אוהדים נושפים בכלי בו זמנית, ללא תיאום, והרבה פעמים גם ללא כל כישרון מוזיקלי. בטלוויזיה זה נשמע כמו זמזום של דבורים. באצטדיון זה חור בראש, שגרם לי לראשונה בחיי להשתמש באטמי אוזניים מאז המטווחים הצבאיים.
הבעיה העיקרית של השימוש האינטנסיבי בוובוזלות במשחקי המונדיאל היא שגם לקהלים היצירתיים יותר היה קשה עד בלתי אפשרי להתמודד מולן. אם תרצו, השימוש הקולקטיבי בוובוזלות מביא לדיכוי של כל יוזמה פרטית או חלופית. האוהדים היחידים בהם נתקלתי שהצליחו להתגבר על הוובוזלות במגרש הם האוהדים המקסימים של נבחרת מקסיקו, שבעזרת מסה של אוהדים ומסורת עידוד משותפת הצליחו להבליח מדי פעם ולהציג חלק מהרפרטואר האומנותי שלהם. דרך ביטוי נוספת של האוהדים הייתה ההתקבצויות הספונטניות למטרות עידוד במהלך התהלוכות למגרשים וכן בפאתי האצטדיון.

תקשורת מגויסת
חלק גדול בהצלחת המונדיאל תלוי במידת התגייסותם של כלי התקשורת. בישראל הדבר בא לידי ביטוי בשידורי ה-HD ובמאמצים אותם השקיעו טכנאי הערוץ הראשון על מנת לנטרל ככל האפשר את רעש הוובוזלות, ואת התוצאות לכך ניתן לראות באחוזי הצפייה. כלי התקשורת בדרום אפריקה עומדים כולם כאיש אחד מאחורי הנבחרת המקומית ואף מגייסים לטובת העניין איש אחד, נלסון מנדלה, שלמענו שחקני באפנה באפנה נדרשים לתת את הכל.

לאחר הדחתה של הנבחרת המקומית, הורגשה ירידת מתח ברחוב, הדגלים הוסרו מהמכוניות, הוובוזלות עברו להיות כלי עידוד של התיירים. ניסיונותיה של התקשורת להעיר את האוהדים במטרה שיתמכו בגאנה, הנציגה היחידה של יבשת אפריקה בשלבים המתקדמים, לא הצליח, בעיקר מכיוון שעד להדחתה של באפנה באפנה, התקשורת המקומית התעלמה באופן מופגן מכך שיש עוד כמה נבחרות אפריקאיות במונדיאל הזה. מסתבר שצרכני התקשורת, בכל מקום בעולם, לא אוהבים ספינים חדים מדי...

תגובה 1:

  1. מונדיאל לעניים לא ידעתי שקיים דבר כזה ,מה זה אומר הכרטיסים יותר זולים,פחות משחקים,או שאולי המשחקים לא בדיוק אמיתיים,או שיכול להיות שבאים לטובת האוהדים בעלי מעמד הביניים ומתחת לזה,אבל בכל זאת הרעיון נשמע טוב.

    השבמחק