יום ראשון, 1 באוגוסט 2010

לחולל בכרמי המציאות העכשוית / חנה אדלר


לראשונה, פוסט אורח בבלוג שלי. יותר נכון פוסט אורחת. על מה ולמה? ידידתי היקרה חנה אדלר פרסמה בשבוע שעבר מאמר חדשני ומרתק במוסף 'שבת' של מקור ראשון, אודות ט"ו באב ויישומיו העכשויים. מומלץ בחום לקרוא לאט, ועד הסוף. לא לרווקות בלבד...
תגובות ופידבקים חיוביים ניתן לשלוח גם ישירות לחנה: chanadler@gmail.com

אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת אֲבַקְשָׁה אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בִּקַּשְׁתִּיו וְלֹא מְצָאתִיו:

מְצָאוּנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי רְאִיתֶם:
כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ עַד שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל בֵּית אִמִּי וְאֶל חֶדֶר הוֹרָתִי:
צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ:
(שיר השירים פרק ג')

תהליך החיפוש והביקוש אחר בן ובת הזוג הינו אחד הנושאים הקשים והכואבים ביותר לדיון. ההסתובבות בערים, תחושת המציאה החומקת בין כפות המנעול יחד עם ימי שמחת ליבם של אחרים – יוצרים התמודדות מורכבת עבור צעירים וצעירות רבים. ישנה תחושה כי על נושא זה נכתב ונאמר די, לרוב מהפן המגדיר את המציאות כבעיה ומציע פתרונות עבורה. כמו כן, כאשר מדובר בכל כך הרבה אנשים וכאשר עוסקים בעניין אישי-פרטי שכזה, נדמה כי לא ניתן לצייר תמונה כללית שתאפיין את המצב. כאשר מצרפים את הפן הרגשי הלא-פשוט; של החשש מהלא נודע, של תחושת הכשלון וכשתחושת הבדידות יצוקה ברקע – הקושי בעיסוק בנושא מתגבר עוד יותר. ייתכן שהדרך הטובה ביותר להתמודדות עם קשיים אלו היא הסתכלות על המציאות מנקודות מבט חדשות ואופטימיות, וכן באמצעות מחשבה מעשית על צורות התנהגות ואפיקי שינוי אפשריים. נראה כי אין זמן יותר מתאים לכך מאשר שבוע שחל בו ט"ו באב, אנסה לתאר מספר נקודות ובתוך כך להיעזר ברוחו החגיגית והאופטימית של היום.


"לא היו ימים טובים לישראל"
את אותן הנקודות אשר נראות ממבט ראשון כ"ירידת הדורות" בתחום ההיכרויות, ניתן לראות גם בצורה הפוכה לחלוטין. דוגמה אחת לכך היא, שכאשר לאחר תקופת זמן צעיר בוחר לא להמשיך להפגש עם בחורה מסויימת, ולא מגדיר את מניעיו במילים – יהיה מי שימהר להגדירו כבררן. מעבר לכך שפעמים רבות מדובר בחוסר משיכה בסיסית אשר גם כך לא תאפשר את המשכו של הקשר, אפשר גם לראות כי מתרחש כאן תהליך של בירור אמיתי ביחס לציפיותיו הרגשיות מקשר זוגי. ייתכן שמדובר בהשפעות שטחיות שמקורן בחברה הכללית, במיוחד אצל צעירים המעורים בה היטב, אך גם ייתכן שיש כאן תהליך עמוק יותר. אם בעבר גדלנו על מודל גולדה וטוביה החולב בצורה הקיצונית שלו – אהבה אמיתית מגיעה רק אחרי שנות חיים משותפות, אזי היום הציפיות הרגשיות מהקשר טרום הנישואים הן גבוהות יותר. קשה לתת תשובה מחקרית לשאלה האם עומק הקשר המוקדם אכן תורם לחיי הנישואים, ועדיין אני סבורה שמדובר בתהליך חיובי. ככל שהאדם ירגיש שמערכת היחסים בו הוא נמצא מעשירה אותו יותר, תהיה לו יותר מוטיבציה להשקיע בה – וממילא משפחתו תתפוס נפח גדול יותר בחייו. בנוסף, צעיר שנחשף למערכות יחסים פחות מוצלחות, בין אם בבית הוריו או אצל בני גילו, באופן טבעי יחשוש להכנס למערכת יחסים מחייבת ללא מרכיב רגשי משמעותי. אמנם ציפיות גבוהות שכאלו יכולות להקשות על התהליך, אך בסופו של דבר – כשיצלח - תצא החברה כולה מורווחת והמשפחה הגרעינית בפרט. התארכות תקופת הבירור והעמקת הקשר הרגשי שקודם לחיי הנישואים, בהחלט מבשרת התקדמות של החברה הדתית ביחס לציפיותיה מהקשר הזוגי. גם העובדה שהתהליך מתרחש בזכות יחסי הגומלין שיש לצעירים עם החברה הכללית, מאפשרת תהליך מקביל של הפחתה בסטיגמות ועידוד הפריה הדדית בין החברות.

"ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים"
תפיסה נוספת שגדלנו עליה היא שהאיש דרכו לחזר, והאשה - מטבעה כמובן - מצפה שיחזרו אחריה. כדרכן של הבניות חברתיות גם תפיסה זו מגובה על ידי רטוריקה "מדעית" – זהו טבע העולם, ועל כן כל מי שיקרא תגר על אקסיומה זו – מתנהג בצורה "לא טבעית", שלא נאמר חלילה – מוזרה. ייתכן וגישה זו של יחסי כוחות בין המינים צפויה יותר בגילאים צעירים יותר, אם כי גם אז מובן שמותר לבחורה לבחור להתנהג באותה טבעיות בה היא מתנהגת בשאר תחומי החיים. מעניין שבתחומים אחרים החברה הדתית פתוחה יותר לשוויונה של האשה – בתחום המקצועי, בתחום האקדמי ולאחרונה גם יותר בתחום התורני-הלכתי. דוקא בתחום ההיכרויות, כאשר אשה צעירה במקצועה יכולה לנהל משרד עם עשרות עובדים, אך כאשר היא נפגשת עם בן גילה למטרת היכרות מצופה ממנה להתנהג בפסיביות, נורמות ההתנהגות הקודמות נותרו בעינן. הפער בין שעות היום בעבודה לבין שעות הערב במפגשים הוא אבסורדי ומגוחך. מתח זה בו נמצאת הצעירה מוסיף למלאכותיות של הפגישה, המהווה בעיה בפני עצמה בה אדון בהמשך. אין שום סיבה היום שאשה בוגרת העובדת לפרנסתה לא תשלם מדי פעם על הפגישות, תיסע גם היא לאזור מגוריו של הבחור, תיזום שיחת טלפון איתו או מפגשים חברתיים בהם היא תוכל לפגוש מועמדים פוטנציאליים. בעידן זה, כשמערכת היחסים בתוך חיי הנישואים שוויונית יותר מבעבר, הגיוני מאד שגם הקשר המוקדם יותר יהיה כזה. אם לאחר הנישואים בני הזוג יחלקו ביניהם את עול הפרנסה ואת מטלות הבית, כדאי לשניהם לתרגל מערכת זוגית מעין זו כבר מתחילת היכרותם. התקדים התנ"כי ליוזמה הנשית כבר קיים - לו בנות שילה היו יושבות ספונות בביתן, מי יודע מה היה עולה בגורלו של שבט בנימין...

"ומה היו אומרות? בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך"
כידוע, צעירים השייכים לעולם החרדי נפגשים עם בנות זוגם ביוזמת גורם שלישי, בצורה דומה מאד לתהליך שהתרחש בקהילות היהודיות בעבר. גם החברה הציונית-דתית ברובה אימצה את שיטת ההיכרות על ידי שידוך, גם כאשר כבר לא מדובר בשדכן או שדכנית דוגמת יינטע. במצב שנוצר, נמצא הצעיר הציוני-דתי פוסח על שני הסעיפים – מצד אחד העולם הכללי בו הוא חי ומתפקד בעצמאות מירבית, ומצד שני עולם ההיכרויות בו מצופה ממנו להכיר את בת זוגו בצורה מלאכותית על ידי שליח. אינני יודעת מתי גישה זו התקבעה; להערכתי הגסה בדור הקודם היא היתה רווחת פחות, כאשר ההיכרות התבצעה פעמים רבות במסגרת גרעיני נח"ל, תנועות נוער וכולי. השינוי בצורת ההיכרות מצטרף לתופעות נוספות של התקרבות החברה הציונית-דתית לחברה החרדית. את זיקתה של תופעה זו לתפיסה חברתית חרדית, ניתן לראות בציבור החרדי-לאומי בו ההכוונה להיכרות על ידי שידוך היא כמעט בלעדית.


אני מעריכה שצעירים רבים משלמים מחיר כבד על התפיסה הרווחת שזוהי הדרך המקובלת להיכרויות היום. ראשית, הצעיר נמצא במצב פאסיבי בו הוא מחכה להצעות וכל שעליו לעשות הוא לברור אותן. אולי זהו המקור הרווח לתפיסתם של הרווקים כבררנים... העמדה הנפשית לפני ההיכרות ובמהלכה, היא בעיקרה ממיינת [זה כן וזה לא] והרבה פחות אקטיבית-מחזרת, והרי כבר ציינו שהאיש דרכו לחזר. שנית, הצעות השדכנים בדרך כלל מותאמות על פי תנאים חיצוניים של המועמד כגון גובה, השכלה, מקום מגורים, רמה דתית, וקוי אופי בסיסיים [ויש אומרים אף מוצא או מצב כלכלי...]. המציע לעולם לא יוכל להתאים את בני הזוג על בסיס משיכה פיזית, נשיאת חן, יכולת תקשורת ויחסי אנוש של בני הזוג – תנאים חשובים וקריטיים לעין ערוך עבור הצלחתו של הקשר, לפני הנישואים ובמהלכם.


יוצא אם כן, שהצעיר והצעירה יכולים להפגש עם עשרות מועמדים איתם לא היה סיכוי מלכתחילה ליצירת קשר ארוך טווח, רק מכיוון שלמישהו "היה רעיון טוב". מצב זה גורם לשחיקה רגשית מתמשכת של הצעירים בתהליך החיפוש, ולאובדן זמן, אנרגיות ותקווה. הדרך הטבעית עבור שומר תורה ומצוות המעורה בעולם הכללי, היא להכיר את בת זוגו במהלך המפגש שלו עם אותו עולם – באוניברסיטה, בעבודה או במפגשים חברתיים. בכך שהצעירים בוחרים מלכתחילה עם מי הם מעוניינים ליצור קשר, מתגברים הסיכויים שיושקעו יותר מאמצים בהצלחתו. כמובן שמציאות זו כבר קיימת, אך הדבר דורש מאמץ מיוחד והרבה צעירים וצעירות נרתעים מכך. כל עוד מחכה להם ההצעה הבאה, יורדת המוטיבציה להמר ולהסתכן באכזבה נוספת. ככל שהחברה הציונית-דתית תשכיל ליצור יותר מקומות מפגש, ולקבל את הלגיטימיות של היכרות עצמית מלכתחילה – כך ייטב לפרטים ולחברה כולה.

מציאות מורכבת בתוך עולם משתנה דורשת התאמות ושינויים בהתאם. הערכת המציאות הנוכחית בעזרת כלים מהדורות הקודמים נדונה לכשלון. שני גורמים יכולים ליצור את השינוי הנצרך – החברה בקבלתה ללא ביקורת את מודל הזוגיות המצופה על ידי צעירי הדור, ואילו הצעירים עצמם – נשים וגברים – על ידי תגבורת אקטיביות במהלך חיפושם ובקשתם. הגברת מעורבותם תוכל גם להוסיף רגשות חיוביים לתהליך כגון תקווה וציפיה, תחושת חיזור ובטחון עצמי – אשר בתשובת נגד לרגשות השליליים יבלמו את הצעיר בדרכו לייאוש. למרות תפקידה המכריע של החברה מסביב, רובה של האחריות להיכרות אישית ומימושה רובצת על אותם צעירים וצעירות, שבעזרת יוזמתם ומעשיהם מסוגלים לקרב את יום גאולתם.

וכן הוא אומר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו.
ביום חתנתו, זו מתן תורה.
וביום שמחת לבו, זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו.
אמן.
(מסכת תענית, פרק ח' משנה ד')

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה