יום שישי, 3 בספטמבר 2010

לא אקטואלי - 3.09.10

הקפאת המשא ומתן
אילו הייתי שמאלני וקצת שכל בקודקודי (מקרה היפותטי), הייתי נאבק נגד הקפאת הבנייה בהתנחלויות בכל כוחי. הרי לכולי עלמא ברור (חוץ מאובמה, הנשיא של כולי עלמא) שהפלסטינים אינם ששים להגיע להסכם שלום עם מדינת ישראל. לכן יש להביא אותם למצב שהזמן פועל לרעתם והאינטרס שלהם הוא להגיע להסכם כמה שיותר מהר. בנייה נוספת ביהודה ושומרון יכולה לעשות את העבודה מצוין. המשך הקפאת הבנייה תביא גם לקיפאון התהליך המדיני. מי שמבין את זה, לא מתפלא שלאבו-מאזן לא היה כל עניין להגיע למשא ומתן עד לתום מועד ההקפאה הנוכחית. ומה לגבי צעדים בוני אמון? אותם ניתן לעשות בדרכים אחרות.

תכנית ההתקפלות
בעוד כמה שנים, ניתן יהיה לסמן את אירועי השבוע האחרון כנקודת מפנה בציבוריות הישראלית. במשך שנים הורגלנו לשליטה של הבון-טון השמאלני בשיח הציבורי. גם כשהשמאל איבד את השלטון, הוא לא איבד את השליטה על התודעה הישראלית. השבוע נפל דבר. הפעם החליטו נציגי השמאל הרדיקלי בעולם התרבות לצאת למתקפה נגד העיר אריאל. אלא שהפעם, הציבור הציוני, ימנים ושמאלנים כאחד, מראש הממשלה ועד אחרון הטוקבקיסטים, התייצבו בקומה זקופה נגד היוזמה הנלוזה. כתוצאה מהתגובה הנחרצת של הציבור, החליטו כמה מהאמנים לחזור בהם מאיום החרם. אם זכרוני אינו מטעני, זו הפעם הראשונה שפעילי סמול מתקפלים לנוכח הביקורת ממנה תמיד התעלמו כחלק מתפקידם כנביאי זעם מטעם עצמם. על כך נאמר: שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה.

אקדמיה ורבנים
כשפרקליטות המדינה פתחה בחקירה נגד כותבי הספר 'תורת המלך' שמפרט את הלכות הריגת גויים, טענו חלק גדול מהרבנים שללא קשר לרמת הדיוק ההלכתי שבחיבור, יש לשמור על חופש הביטוי של כל רב, יהיו דעותיו אשר יהיו, בדומה לחופש האקדמי שמוענק לחוקרים באקדמיה. ללא כל קשר, השבוע פרסמה תנועת 'נאמני תורה ועבודה' חיבור מרתק שעוסק בקשר שבין סמכות פוסקי ההלכה לחירותו של היחיד. אם יורשה לי לנחש, סביר להניח שהמסמך יעורר התנגדות רבה בקרב זרמים מסוימים בציבור הדתי (כולל אלה שנאבקו על החופש ההלכתי). אני גם מרשה לעצמי לנחש, עיקר הביקורת תופנה לא לגופם של דברים, אלא לגופם של המחבר, הרב יצחק בן-דוד, ויתר חבריו לתנועה. סביר להניח שיהיו כאלה שיקראו להם רפורמים, חפיפניקים, ושאר מחמאות, למרבה האירוניה, בדומה לשיטות הפעולה של אנשי אקדמיה אנטי ציוניים כנגד מי שביקשו לחשוף את ההטיה הפוסט-ציונית באקדמיה, שבחרו לתקוף את מבקריהם באמצעות כינויי גנאי (מקארתיסטים, פאשיסטים, קיקיוניים) במקום לקיים שיח רציני בעניין. הלוואי ואתבדה.

תורת חיים
יש השואלים כיצד זה שעל אף השתלבותם של בני הציונות הדתית בכל המערכות ובכל תחומי החיים – מכלכלה ורפואה ועד האקדמיה והיי-טק, קולה של התורה על פי משנת הציונות הדתית בקושי נשמע במסגרות אלו. לשם כך, חברו עשרות רבנים והקימו את בית מדרש ישיבתי לקהילות, שמטרתו היא לבנות קומה חדשה שתאפשר את יישום ערכי היהדות במערכות הציבוריות במדינה. ההשתתפות מומלצת לבוגרי ישיבות ומכינות, ובעיקר לאלה שעדיין לא מצאו מה לקבל על עצמם לקראת השנה החדשה.

פובליציסטיקה למתחילים
בטורו האחרון, הלין נחום ברנע על הדרך שבה מנסים לפתור את בעיית הפלשמורה. מדי כמה שנים, מחליטה מדינת ישראל להעלות את אחרוני העולים מאתיופיה. אלא, שהפלא ופלא, עוד ועוד אנשים מתקבצים להם בגונדר שבאתיופיה ומבקשים להעלות לארץ ולהתאחד עם בני משפחתם. ברנע ביקש, ובצדק, להתרעם על כך שמדינת ישראל לא משכילה לקבוע מדיניות שתפתור את הבעיה אחת ולתמיד ונכנעת בכל פעם מחדש לקבוצות לחץ שפועלות בתחום. ועכשיו תרגיל לפובליציסט המתחיל: כיצד זה שברנע, פובליציסט סביר לכל הדעות, מצליח לתאר באופן כה נהיר את בעיית הפלשמורה ומצד שני אינו מצליח למצוא את הדמיון לבעיית המדיניות הלא החלטית של ממשלת ישראל לגבי החזרתם של העובדים הזרים. בשבוע הבא ילדים, נשווה בין זכותם של העובדים הזרים להתאהב ולהביא ילדים, לבין זכותם של המתנחלים לעשות אותו דבר מבלי שיפריעו להם להוסיף חדר בביתם.

שלום עושים עם אויבים
גם מלחמה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה