יום שישי, 5 בנובמבר 2010

לא אקטואלי - 5.11.10

שמח זבולון בצאתך
על פי ההסכמים הקואליציוניים, בימים אלה מסיים חבר הכנסת זבולון אורלב את תפקידו כיושב ראש ועדת החינוך של הכנסת. בניגוד לרוב חברי כנסת מהמחנה הלאומי, ייאמר לזכותו של יושב הראש היוצא כי הוא השכיל לקדם סדר יום ציוני באמצעות שיתוף פעולה עם ארגוני מגזר שלישי, בשיטות שעד לא מזמן היו נחלתם הבלעדית של ח"כים מהשמאל, שנהנו מתמיכתם של ארגוני החברה האזרחית בעלי התדמית הפסוודו-ניטראלית. דוגמא מצוינת לכך הייתה ביום שלישי האחרון, בו קיימה ועדת החינוך של הכנסת דיון בנושא הדרת עמדות ציוניות באקדמיה. במרכז הדיון הפעם עמד המחקר שכתב ד"ר חנן מוזס עבור המכון לאסטרטגיה ציונית. באמצעות הנתונים שהובאו במחקר, השכיל אורלב לנצל את ניסיונו הרב לנהל את הדיון באופן כזה שחברי המועצה להשכלה גבוהה לא יכלו לפספס את המסר: אם הם לא יטפלו בהטיה בתוך האקדמיה, הציבור יעשה זאת, באמצעות שליחיו בכנסת.

פרדוקס היריעה הקצרה
שמו של המדור מעיד על ניסיונו להתעלות מעל לאקטואליה היומיומית באייטמים קצרים ומדודים. להבדיל אלף אלפי מילים, ישנם כתבי העת, אשר מצליחים לשחות נגד זרם האקטואליה ולעסוק בסוגיות מהותיות לעתידה של החברה הישראלית למרות שאלו אינן מסוקרות על גבי העיתונים. מדי פעם אני מבקש להמליץ על גיליון חדש של כתב עת כזה או אחר, אך תמיד אני תוהה עד כמה אפקטיבי להפנות קהל קוראים שאוהב את זה קצר וקולע לבימות ארוכות שקולעות הרבה יותר. הפשרה אליה הגעתי עם עצמי הייתה שאני אכתוב, והקוראים יחליטו אם להיענות להמלצותיי.

דעות המזרח
החודש פורסם גיליון חדש של כתב העת 'דעות' אשר החליט לעסוק באומץ רב בסוגיית יחסה של הציונות הדתית לבני עדות המזרח. בתור מי שבכיתתו בבית הספר היסודי היו שני תלמידים בלבד ממוצא אשכנזי, ובכל זאת נוסח התפילה בבית הספר היה אשכנזי, תמיד תהיתי אם הדומיננטיות האשכנזית נבעה מהתנשאות או מבורות. קריאת הגיליון הפכה אותי לאופטימי יותר לא בגלל שמצאתי תשובה לשאלה זו (לא מצאתי), אלא בזכות הראיון עם הרב אורי שרקי, בו מוצגת תפיסה מהפכנית ורעננה כלפי המסורת הספרדית, שטומנת בחובה את הפוטנציאל הגדול לקירוב החברה הישראלית כולה למסורת היהודית.

השילוב הראוי
כתב עת מרתק נוסף אשר עליו יצא לי לכתוב פה בעבר הוא 'ארץ אחרת', שגיליון חדש שלו ראה אור השבוע. הגיליון הנוכחי מסקר באופן נרחב את מהפכת בתי הספר המשותפים לדתיים וחילוניים, בעקבותיו התגלה לי שלמרות התדמית ה"שמאלנית-ליברלית" של בתי הספר המשותפים, שלושת הראשונים הוקמו דווקא בהתנחלויות (כפר אדומים, תקוע ובית חורון) ומשם חלחלה המגמה לשיח הציבורי הכללי. עוד בגיליון, כתבה על יישום חוק החינוך המשלב (250 בתי ספר הצטרפו עד כה ו-300 נוספים ממתינים לאישור, תודה ששאלתם), אשר אחת ההשפעות שלו היא בכך שלבתי הספר הממלכתיים דתיים יש תחרות על ליבם ושכלם של תלמידים דתיים ששתי האפשרויות רלוונטיות עבורם, מצב המביא לאיזון מגמת ההתחרדות הקיימת כיום בחלק מבתי הספר הממ"דים.

נגטיב של נרטיב
ארגון 'מבט לתקשורת פלסטינית' פרסם את תמונתו של אבו-מאזן שבמהלך ביקור בבית לחם בשבוע שעבר, הניף דגם עשוי אבן של מפת פלסטין, המוחקת את ישראל. החשיפה הזו מוכיחה (שוב) כי הפלסטינים אינם מכירים בזכותה של מדינת ישראל להתקיים ושההגדרה הלאומית הפלסטינית היא לכל היותר הגדרה על דרך השלילה של המפעל הציוני: אחרת קשה להסביר את המקריות הנדירה שהשאיפות הטריטוריאליות של העם הפלסטיני זהות לחלוטין לגבולותיה של מדינת ישראל כולה ואינן מופנות לאף מדינה אחרת באזור. ההסבר האינטליגנטי היחיד המתקבל על הדעת הוא שהנרטיב הפלסטיני הוא לא יותר מאשר נגטיב של הנרטיב היהודי (או בעברית: האמת). מי שעדיין לא השתכנע, מוזמן לחפש (ולא למצוא), את שמה הערבי של הטריטוריה לה אנו קוראים ארץ ישראל והרומים כינו אותה בשם פלסטינה.


חג סיגד
שמח!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה