יום שני, 3 בינואר 2011

הטובים לאן?

שאלת כישלון הימין במימוש מדיניותו גם לאחר ניצחונו בבחירות מרחפת מעל, מאז ימי המהפך העליזים של מנחם בגין ב-1977. עשור מאוחר יותר, הסביר לכולנו אורי אורבך שהתשובה היא "הטובים לתקשורת". מאז, הציבור הימני (וגם אורבך עצמו), התבגר מעט והבין שהטובים צריכים ללכת גם לפוליטיקה, למערכת המשפט, לחינוך, לאקדמיה, לעיירות הפיתוח, לתל-אביב, למגזר השלישי, לעשייה האומנותית וגם לבורסה. אכן, כול אלה (וגם תחומים נוספים אותם ודאי שכחתי) חשובים לכינונה של מדינה יהודית ראויה. לצורך מאמר זה, אני מסרב להתבגר, ומבקש להציע כיוון משמעותי אליו ראוי לנתב חלק ניכר מכוחותיו של הציבור הלאומי.

לפני שש שנים, בחורף 2004, בחר אריאל שרון להתראיין אצל יואל מרקוס, הכתב הבכיר של עיתון הארץ, אז הציג לראשונה את תוכנית ההתנתקות. כל זאת, בדיוק שנה לאחר נצחונו הגדול של הימין בבחירות 2003, אחריהן מקים שרון ממשלת ימין יציבה בת 68 חברי כנסת (לא כולל 16 ח"כים חרדים שנשארו מחוץ לקואליציה בעקבות הלכי הרוח הציבוריים באותה תקופה). אירוע זה, בו מנהיג המחנה הלאומי בוחר להודות בתבוסתו הרעיונית של מחנהו, דווקא מעל דפי העיתון שמייצג את ההפך הגמור, ממחיש באופן הטוב ביותר את מה שהיום הפך כבר למוסכמה: מצביעים ימין – מקבלים שמאל.

לחלקים גדולים בציבור הימני נוח לחשוב כי מניעיו של שרון ביישום תוכנית ההתנתקות נבעו מרצונו לאתרג עצמו מחקירות פליליות באמצעות קידום אג'נדה שתתאים להשקפת עולמם של אלה שבפועל עלולים לחרוץ את דינו: מערכת המשפט וכלי התקשורת. גם אם יש בדברים אלו אמת מסוימת, יש להניח כי שיקוליו האישיים של שרון לא עמדו לבדם בהחלטתו של שרון ללכת דווקא על תוכנית זו. כדאי לזכור ששורה ארוכה של מנהיגים מהימין, הרחיקו לכת יותר ממה שעליו הצהירו: החל ממנחם בגין (ואותו אריאל שרון) בהסכם השלום המצרים, דרך יצחק שמיר שגרר רגליו לוועידת מדריד ועד בנימין נתניהו, שבקדנציה הראשונה שלו חתם על הסכם חברון, ובשנייה גזר על ההקפאה. באמצעות מקרה הבוחן של עקירת יישובי חבל עזה וצפון השומרון ניתן להסביר חלק מהגורמים שהביאו למציאות זו.

היום כבר לא כולם זוכרים, אבל עד לא מזמן, הפרדיגמה השלטת במחנה השלום הייתה של החזקת שטחי יהודה, שומרון ועזה כקלף מיקוח שמטרתו לקדם את השלום. אם כך, מתי וכיצד התחלפה גישת "שטחים תמורת שלום" בנסיגות חד-צדדיות ללא תמורה? אם נעשה סקר בקרב הציבור הרחב ונשאל מיהו הוגה הרעיון של הנסיגה החד-צדדית, סביר להניח שרוב התשובות שיתקבלו יצביעו על פוליטיקאי כזה או אחר: רבים יאמרו אריאל שרון, חלק יזכרו את הצעתו של עמרם מצנע בבחירות 2003 לפנות שלושה יישובים ברצועת עזה, מעטים עוד יותר יזכירו ח"כים משולי השמאל שדרשו לסגת מיד לאחר מלחמת ששת הימים.

בפועל, מי ששמו על השולחן את הפיתרון החד-צדדי הם מי שהיו יועציו המדיניים של אהוד ברק בתקופת כהונתו כראש ממשלה, האלוף (במיל.) אורי שגיא ועו"ד גלעד שר, אותו פרסמו במסגרת נייר עמדה מדיני שנכתב בשנת 2002. עיקרו של המסמך מציע שמדינת ישראל תיזום היפרדות הכוללת הערכות על קו גבול זמני בהעדר הנהגה פלסטינית היכולה להוביל להסכם יציב. מבלי לגלוש לדיון אודות טיבה של ההצעה, ראוי לתת את הדעת על כך שהשמאל הישראלי הצליח להיערך מחדש עם הצעה מדינית סדורה ומפורטת בתוך שנתיים מאז פרצה אינתיפאדת הר הבית והחברה הישראלית הבינה ש-"אין פרטנר" לתהליך שלום הדדי.

מי שאפשר את כתיבתו של נייר העמדה הוא מכון ון-ליר, אשר הקצה משאבים רבים לטובת צוות המחקר (תשעה חברים במספר, לא כולל פגישות עם מומחים ששימשו כיועצים) ולטובת קיום סימפוזיונים ציבוריים. למרות הפיתוי שבדבר, לא כדאי להקל ראש בחשיבותם של מכוני מחקר וניירות עמדה, משום שאלה משפיעים על קובעי המדיניות במגוון דרכים כפי שאפרט בהמשך.

קודם לכן, אסביר בקצרה (ובפשטניות) כיצד צמחו מכוני המחקר האידיאולוגיים (בניגוד למכוני המחקר המקצועיים): באופן מסורתי, על האידיאולוגיה היו "אחראיות" המפלגות. בפועל, עם השחיקה במעמדם של המפלגות ושל הפוליטיקאים (מגמה שקיימת בכל העולם ולא רק בארץ), מצאו עצמן המפלגות וחבריהן עסוקים יותר ויותר בהישרדות פוליטית, הן ברמת המפלגה ("על המפלגה להשיג כמה שיותר קולות ולכבוש את השלטון") והן ברמה האישית ("אני רוצה להיבחר בבחירות הבאות במקום גבוה"). כך קרה, שפחות זמן ומשאבים הוקצו לטובת דיונים ערכיים והכנת תוכניות עבודה מסודרות. עריכת תוכניות לטווח הארוך שאת פירותיהן עלול לקצור מישהו אחר, איננה עומדת כלל על הפרק. למעשה, תם עידן האידיאולוגיות בתוך המפלגות.

אל תוך הואקום הרעיוני נשאבו מכוני המחקר להם מספר יתרונות על פני המפלגות: ראשית, למכוני מחקר יש אפשרות להתמקצע בתחומים ספציפיים מבלי להידרש לעיסוק בנושאים שאינם בסדר היום המרכזי שלהם. שנית, מכוני המחקר אינם מושפעים מרעשים במערכת הפוליטית (כמו משברים קואליציוניים) שעלולים להפריע לעבודתם המקצועית. שלישית, רצף העבודה של המכונים נשמר ומאמציו אינם יורדים לטמיון כתוצאה משינויים במערכת הפוליטית. רביעית, מכון מחקר אינו מחויב לעבוד דווקא עם פוליטיקאי או מפלגה מסוימים ויכול להתאים את שיווק תוצריו בהתאם לסדר היום של נבחרי ציבור שונים. חמישית, תוצרי מכון המחקר, גם אם הם מונחים על בסיס הנחות מוצא ערכיות,  מתבססים על עובדות וניתוח מחקרי יסודי, עובדה המגבירה את אמינות התוצרים, ולכן את סיכויי קידומם. שישית, למכוני מחקר יש תדמית מקצועית אשר מאפשרת להם לקדם תוכניות מבלי שיואשמו באי הכרת העובדות, פופוליזם וכד'.

בזכות יתרונות אלה, ניירות העמדה ושאר התוצרים (הצעות חוק, תוכניות מדיניות וכד') המופקים במכוני המחקר מצליחים לחלחל לסדר היום הציבורי, גם כשלא מתלווה אליהם שיח ציבורי רועש ומתלהם. למעשה, אימוץ המלצותיו של נייר עמדה כזה או אחר בידי פוליטיקאי, דומה למי שכל מזונו הוכן עבורו ולו רק נותר לאכול מהכפית.

במציאות הישראלית, רוב רובם של מכוני המחקר שעוסקים בשאלת הסכסוך הישראלי פלסטיני נמצאים בצידה השמאלי של המפה, וגם המעטים שנמצאים בצידה הימני, עסוקים בעיקר בקרבות מאסף שטיבן הוא להסביר מדוע יוזמות השמאל מסוכנות לישראל, ולא בהצגת מתווים מסודרים לפיתרון הסכסוך או ניהולו. לי נדמה שכשמנהיג ימני נאלץ להתנצל על כך שדברים שרואים משם נראים אחרת, הוא מתכוון לכך שמצפים ממנו להציג תוכנית פוזיטיבית. בהעדר תוכנית מדינית ימנית פוזיטיבית בסל הפתרונות הקיים, אין פלא שראשי המחנה הלאומי נאלצים למצוא את עצמם בוחרים באחד המתווים אותו הציע השמאל. יוצאת דופן בתחום זה היא היוזמה הישראלית, אך גם היא חסרת כל ערך בהעדר פטרון פוליטי מאז סיום כהונתו של הרב בני אלון כחבר כנסת.

הסיבה העיקרית לכך שמכוני המחקר הימניים אינם מתרוממים היא מכיוון שהציבור הלאומי טרם השכיל להבין את חשיבותם של המכונים ליצירת חלופות מדיניות בשיח הפוליטי הקיים. אילו אנשי הימין בארץ היו משקיעים ממרצם ומכספם במקום בעריכתה של עוד הפגנה חסרת תוחלת, יתכן ומצבו של הימין הישראלי היה טוב יותר. בינתיים, כשהבוחר הימני מטיל פתק בקלפי, הוא למעשה משחק בנדמה לי: הוא חושב שהוא בוחר הנהגה ימנית, אך בפועל הוא בוחר את המנהיג שיבצע את תוכניות השמאל.

3 תגובות:

  1. לו היה לי פייסבוק הייתי עושה לייק.

    אבל יחד עם זאת לדעתי עדיין חשוב יותר להוביל את הטובים לתקשורת.
    כי בפוליטיקה, בבורסה ובפריפריה- אין להם השפעה.

    כמובן, שזה כולל גם התחפרות מאחורי הקלעים ונסיון לשבור את המאפיה שמקדמת (כמו בבג"ץ) חברים (בעלי פנקס אדום?).


    כמו כן, אולי עוד יוזמה נחוצה, היא גוף כלשהו, קרן, שתפתח ערוצי תקשורת חדשים. אלטרנטיבה לערוץ 1 (ואולי אני טועה ונזקקת אלטרנטיבה לערוצי 2ו 10, אבל היד שלי רועדת כשאני מקרב אותה למקלדת וחושב על דברים כאלו. תקשורת ימנית שמשדרת רפש כזה, זו מחשבה לא נעימה. אפילו אם הרייטינג טוב יותר. השם ישמרנו מערוצים כמו FOX...).

    השבמחק
  2. מכון שלם ?

    השבמחק
  3. מכון שלם כבר מזמן לא מכון מחקר אקטיביסטי ברמה הפוליטית.

    השבמחק