יום שבת, 4 ביוני 2011

אדמות הלאום בתפיסה הציונית

בקיץ תשס"ט-2009, אישרה הכנסת את הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל אשר ביקשה להעביר את הקרקעות שבבעלות המדינה לידיים פרטיות. במסגרת תפקידי אז, כמנהל צוות הקרקעות של המכון לאסטרטגיה ציונית, הצגתי את עמדת המכון בפני חברי ועדת הכלכלה של הכנסת. עם סיום דבריי, טען חבר הכנסת כרמל שאמה (אז עוד לא הכהן), יו"ר ועדת המשנה לעניין הרפורמה, כי הוא מבין את הקשר בין ציונות למי שיושב על הקרקע, אך אינו מבין את הקשר בין ציונות לבעלים על הקרקע. גם אם נקבל את דרך החשיבה של שאמה, שמאי מקרקעין במקצועו, לי זה נשמע די תמוה שאינם מבינים כיצד הבעלות על הקרקע קובעת למעשה גם את זהות היושבים עליה.

מפאת אופי הדיון והתשובה המהירה והקצרה אליה נדרשתי, המלצתי לחבר הכנסת הנכבד לקרוא את הפרוטוקולים של הקונגרס הציוני החמישי (1901), בו יוסדה הקרן הקיימת לישראל, וכן את דבר ימי הכנסת, עת כונן חוק יסוד: מקרקעי ישראל (1960) שקובע כי "מקרקעי ישראל, הם המקרקעין בישראל של המדינה, של רשות הפיתוח או של הקרן הקיימת לישראל, הבעלות בהם לא תועבר, אם במכר ואם בדרך אחרת". יש להודות, כי התשובה שנתתי לחבר הכנסת שאמה לא סיפקה אותי כלל, וחשתי שאני חוטא לאמת במידה מסוימת. אחרי הכול, אנחנו במכון מתיימרים לעסוק באסטרטגיה ציונית, אך בפועל גם אני לא באמת מכיר את הדברים שנאמרו בקונגרס ציוני כזה או אחר.

לאחר ששיתפתי במחשבותיי אלה את חבריי לתוכנית המנהיגות הצעירה של המכון לאסטרטגיה ציונית, בה הייתי חבר באותה שנה, החלטנו ליזום יחד פרויקט קבוצתי ולהקים בית מדרש לציונות, שתכליתו להיחשף לטקסטים הציוניים המכוננים באופן בלתי אמצעי וללא סינון. כמו שהגדיר זאת אז פרופ' מעוז עזריהו, חבר המכון: להוריד את האבק מארון הספרים הציוני. על סמך הטקסטים אליהם נחשפתי בשנתיים האחרונות, אני מבקש להציג מהן הסיבות שהביאו את ראשי התנועה הציונית לנקוט במדיניות הציונית של אדמות לאום ולבחון עד כמה סיבות אלה רלוונטיות לימינו אנו. מקור נוסף בו נעזרתי לטובת פירוט הסיבות הוא מאמרה של יפעת גזית-הולצמן, "דיני הפקעת מקרקעין בשנות החמישים בראי האידיאולוגיה הציונית" (פורסם בקובץ המאמרים "מקרקעין בישראל: בין הפרטי ללאומי", בעריכתו של ד"ר חנוך דגן, הוצאת רמות).

"ועתה... יכולים אנו לגשת להוציא לפעולה גם את הרעיון, שהציע חברנו המנוח הפרופסור שפירא לפני הקונגרס הראשון: יצירת הקרן-הקיימת הלאומית... העם יהיה לא רק המייסד, אלא גם בעליו של הרכוש התכליתי הזה לצמיתות. על ידי זה אי אפשר יהיה ליחידים להשתמש בו ברצון עצמם, באפן שאינו מתאים עם כוונותיו של המייסד."
(מתוך נאום הפתיחה של הרצל לקונגרס הציוני החמישי)

כאמור, ההתנגדות של ראשי התנועה הציונית למשטר של בעלות פרטית במקרקעין נסמכה על מספר סיבות, שרובן ככולן היו קשורות למטרות החברתיות והפוליטיות שהתנועה הציונית חתרה להשיג:

1.      בהתחשב בקשיים המשפטיים והפיסיים שהיו כרוכים בהתיישבות בארץ, ובזהותם של המתיישבים, שהיו חסרי אמצעים וחסרי ידע חקלאי, לא היה סביר לצפות שהמתיישבים יוכלו להתמודד עם הנטל של רכישת הקרקעות והכשרתן. הרצל, אגב, זיהה את הבעיה בשלב די מוקדם, ובספרו 'מדינת היהודים: ניסיון של פתרון מודרני לשאלת היהודים' (1896) אף הציע פיתרון מעניין כיצד לאפשר למתיישבים העניים לקבל בעלות על הקרקע:
"חלקות הקרקע במחוזות ובערים ימכרו במכירה כללית. לא תמורת כסף אלא תמורת הישגים. לפי תכנית המיתאר הכללית נקבע מראש אלו כבישים, גשרים, מובילי מים, סכרים וכו' נחוצים לתעבורה. דבר זה יתוכנן לפי מחוזות. בתוך המחוזות ימכרו בדרך דומה המגרשים בערים, במכירה פומבית".

כידוע, הצעתו זו של הרצל לא התקבלה, אך תפיסת אדמות הלאום מאפשרת למדינה לתת מענה לצורך ביישוב אזרחים חסרי אמצעים (בין אם הם עולים חדשים ובן אם הם סתם עניים) וזאת באמצעות מנגנונים של דיור בר-השגה, אשר יישומם מתאפשר ביתר קלות כאשר האדמות הן בבעלות המדינה שאינה נזקקת לרכוש אדמות לטובת פרויקטים מסוג זה.

2.      ההתנגדות למוסד הבעלות הפרטית במקרקעין הונעה בעיקר על ידי החשש מפני תופעה רחבה של ספסרות בקרקעות ועלייה מסחררת של מחירים. ובמילותיו של הרצל:
"את הארץ המובטחת לאגודת היהודים על פי המשפט הבינלאומי, כמובן יהיה צורך לרכוש גם על פי המשפט הפרטי.... לחברה ידרשו שטחי אדמה גדולים לצורכיה ולצורכינו. את הקרקע הדרושה היא תבטיח לעצמה בקנייה מרוכזת. בעיקר אמורים הדברים ברכישת אדמות המדינה, השייכות לשלטונות הנוכחיים של הארץ. המטרה היא להגיע לבעלות על האדמה 'שם' (בארץ ישראל – ע"א) מבלי להקפיץ את המחירים לגובה מסחרר, כשם שהמכירה 'כאן' תיעשה מבלי להוריד את המחירים יתר על המידה. עם זאת אין לחשוש להפקעת מחירים פרועה, שכן את ערך הקרקע קובעת 'החברה', בהיותה הגוף המנהל את ההתיישבות, תוך תיאום עם 'אגודת היהודים' - הגוף המפקח".

כאמור, היה לתנועה הציונית אינטרס ברור לנסות לשמור על רמה יציבה של מחירים, על מנת שיהיה אפשר להעביר שטחי קרקע גדולים ככל האפשר מבעלות ערבית לידיים יהודיות. למיטב הבנתי, כיום, כשמדינת ישראל כמעט ואינה עוסקת בגאולת אדמות, וכשרוב הקרקעות הן בבעלות מעשית של יהודים, דווקא ירידה במחירי הקרקעות תאפשר להעביר שטחי קרקע מבעלות יהודית לידיים ערביות. כך שנראה שטיעון זה אינו רלוונטי כיום.

3.      נוסף על כך הניחו המנהיגים הציוניים כי משטר של קניין פרטי עשוי לפגוע בהיצע של קרקעות למכירה, החשש היה שכניסתם של בעלי עניין רבים לשוק יעוררו התנגדות ערבית מאורגנת למכירת קרקעות ליהודים. גם כאן, נדמה שטיעון זה אינו רלוונטי, מכיוון שמאז ימי ראשית התנועה הציונית חוקי המשחק השתנו וההתנגדות הערבית למכירת קרקעות ליהודים קיימת ממילא.

4.      בשל אותו חשש לעלייה במחירי הקרקעות בארץ ישראל, קניין פרטי במקרקעין תויג במחשבה הציונית כגורם שעשוי לעכב את השגת המטרה הלאומית הבסיסית של עידוד הגירה יהודית התיישבותית לארץ-ישראל. במציאות היום, בה מחירי הקרקעות נקבעים בהתאם לרמת הביקושים והצע, ניתן לראות כי המחירים הגבוהים של אדמה לא מאפשרים ליותר ויותר אזרחים בני המעמד הנמוך והבינוני לרכוש דירה, מצב שעלול להביא לירידתם של אזרחים מישראל, ולהוות חסם משמעותי בפני עולים פוטנציאליים בעלי מגבלות כלכליות. בהינתן ניהול נכון (שיש להודות שאינו קיים כיום), בעלות המדינה על הקרקעות, יכולה לאפשר לרשויות לשלוט בקלות יחסית על מחירי הדירות ומצב השוק.

5.      מוסד הקניין הפרטי עמד בניגוד לשאיפות החברתיות של התנועה הציונית להקים בארץ-ישראל חברה יהודית חדשה, שתושתת על ערכי השוויון ועבודת האדמה. על כך עמד כבר מבשר הציונות, משה הס, בספרו 'רומי וירושלים' (1862):
"רכישת קרקע מולדת משותף, השאיפה המעשית לתנאים חוקיים, שבהם ובחסותם תנוב העבודה, ייסוד חברות יהודיות לחקלאות, לתעשייה ולמסחר לפי עקרונים יהדותיים, זאת אומרת סוציאליסטיים, אלה הם היסודות שעליהם תוכל היהדות המזרחית לשוב ולהתרומם מאשפתות, שעל ידיהם תשוב ותתלבה האש העוממת של הפטריוטיות היהודית ושבכוחם תשוב לחיים היהדות כולה."
           
בספרו, אלטנוילנד, שיצא לאור ב-1902, היה הרצל מפורש עוד יותר:
"שנת היובל... איננה תקנה חדשה. זאת תקנה ישנה של משה רבנו. אחרי שבע פעמים שבע שנים, כלומר, בשנה החמישים, חוזרות הקרקעות לבעליהן הראשונים, ללא פיצוי כלשהו. אנחנו שינינו קצת את התקנה. אצלנו חוזרות חלקות הקרקע לחברה החדשה. למשה היו מטרות חברתיות בחלוקת הקרקעות. אתם צריכים להבין שהשיטה שלנו משרתת את המטרות האלה לא פחות טוב. העלייה בערך הקרקע לא מעשירה את היחיד, אלא את החברה... החלטנו להנהיג מחדש את שנת היובל, שרווחה בקרב היהודים בימי קדם."

טיעון זה, אשר נוגע בעצבים הכי רגישים בויכוח שבין הקפיטליזם לסוציאליזם, רלוונטי למי שבוחרים להזדהות כסוציאליסטים וודאי אינו רלוונטי למי שמגדירים עצמם כקפיטליסטים. קצרה היריעה מלדון במאמר זה אודות התפיסה הכלכלית הראויה עבור הציונות.

6.      המנהיגים חדורי האידיאולוגיה השוויונית ראו במוסד הבעלות הפרטית משטר שיביא ליצירת מעמד של בעלי אחוזות שינצל את כוח העבודה של הפועל היהודי. ברפורמת הקרקעות הנוכחית, מתנגדי ההפרטה הצליחו להוסיף בחוק מגבלות אשר יקשו על טייקונים לצבור אדמות אשר יהפכו אותם לבעלי אחוזות מודרניים, אך ככל שהזמן יעבור, כללי השוק החופשי ינצחו, הפערים יצמחו, וסביר להניח שיותר ויותר אדמות יעברו לבעלותם של פחות ופחות אנשים.

7.      זכויות קניין פרטי במקרקעין לא השתלבו עם הרכיב המהפכני באידיאולוגיה הציונית, שחתר לעצב מחדש את הזהות היהודית הקולקטיבית, בין היתר על ידי שינוי דפוסי התעסוקה היהודית והעתקת כובד המשקל לעבודה חקלאית. תפיסה זו הייתה משותפת להוגים ציוניים מזרמים רבים: החל ממבשר הציונות הרב יהודה אלקלעי ("כשיתעוררו ישראל ליישב את הארץ לעבוד את האדמה זהו ראשית הקץ האמיתי", 'נחמת הארץ', המבשר, 1866), דרך יהודה ליב פינסקר בנאום הפתיחה בוועידת קטוביץ'-1884 ("היה זה רצוי ביותר להחזיר להמוני עמנו, המתנוונים במסחר הזעיר ובמלאכה הזעירה, את ענף הפרנסה המכובד לפנים והטבעי של אבות אבותינו, את עבודת האדמה... נשובה נא עתה אל אמא אדמה, המברכת בתודה את הידיים העובדות אותה ואינה יודעת שום הבדל בין בני האדם, חוץ מזה של החריצות. כשם שידענו לפנים לעבור מן המחרשה אל המאזניים, כן נשובה נא ונאחז עתה בכל עוז במחרשה.") ועד אחד העם הרוחניק ("הצורך לברוא לנו מרכז קבוע על ידי יישוב המון גדול מאחינו במקום אחד על יסוד עבודת האדמה... הצורך הזה, אם יש לו תקווה להימלא, אין זה אלא בארץ ישראל.", אמת מארץ ישראל, 1891).

האם טיעון זה רלוונטי גם היום, כשרק שני אחוזים מהאוכלוסייה עוסקים בחקלאות? לדעתי כן, אך לא מפאת חשיבותה של העבודה החקלאית לדפוסי התעסוקה היהודית. בקרב הזה נראה שהציונות הפסידה לשוק הגלובלי. ובכל זאת, לעבודה החקלאית יש משמעות רבה למפעל הציוני גם בימים אלה: השימוש החקלאי בקרקע מאפשר שמירה על שטחים עצומים בבעלות מי שמעבדם בצורה יום יומית. ככל שישנם יותר חקלאים יהודים פעילים המעבדים את חלקתם, כך חלקים גדולים יותר מאדמות הלאום היהודי נשמרים מפני פלישות (שחלקן מתבצע גם ממניעים לאומיים).

8.      נקודה מרכזית הייתה החשש שהקניית זכויות בעלות מקרקעין תוליך למכירה חוזרת של קרקע מאת יהודים לערבים. מאז אישור חוק מקרקעי ישראל מסתמן כי מדובר בחשש ממשי. מעת לעת מתגלים עוד ועוד מקרים בהם בעלי חלקות שלא הצליחו להתפרנס מחקלאות העדיפו למכור את האדמה לחקלאים ערבים. חשש זה גובר עוד יותר בשל אפשרותם של אזרחים ערבים ליהנות ממימון חיצוני המגיע ככל הנראה ממדינות ערב ומאפשר להם לרכוש קרקעות במחירים הגבוהים ממחירי השוק. אמנם, בתום המושב הקודם של הכנסת, אישרה ועדת חוקה, חוק ומשפט חוק שמטרתו להגביל העברת קרקעות לזרים. אך נוסח החוק שאושר מתקשה להתמודד עם מקרים של מי שאינם נחשבים לזרים, אך נהנים ממימון עוין.

9.      מוסד הקניין הפרטי נתפס גם כלא-מתאים להגשמת המטרה החשובה של הקמת התיישבות יהודית באזורי-הספר. ההנחה הייתה שבעלי ההון הפרטי יעדיפו להשקיע כספם באזורים עירוניים, ובכך ייפגע האינטרס של התנועה הציונית לקבוע כבר בשלב הראשוני את גבולות המדינה היהודית שתקום ברבות הימים.

המציאות במדינת ישראל שנת 2011 מוכיחה כי בתנאי שוק חופשי, הקניין הפרטי היהודי לא מנוצל לטובת הגשמת מטרות הציונות. מצד אחד, במקומות בהם יש ביקוש גבוה למגורים (לדוגמא: יפו), ההון הפרטי (שהוא בדרך כלל יהודי) מביא לעליית מחירים שגורמת לאוכלוסיה חלשה (לרוב ערבים), לנטוש את יפו, וכך יפו הופכת להיות יהודית. אך מצד שני, תהליך הפוך בדיוק מתרחש בעיירות פריפריאליות כמו נצרת עלית וכרמיאל, בהן הביקושים יורדים (בעיקר של אזרחים יהודים) ובעקבותיהם גם מחירי הדיור, אשר מביאים יותר ויותר תושבים ערבים מכפרי הסביבה להגר לתוך העיר. האם הרווח שביפו יהודית, שווה את הפיכתן של נצרת עלית וכרמיאל לערים מעורבות? לטעמי לא.

10. מוסד הקניין הפרטי נתפס כלא מתאים לקידום עבודה עברית ולבנייתה של חברה יהודית עצמאית שאינה תלויה בעבודת הפועל הערבי. דוד בן-גוריון היטיב לבטא (1933) את חשיבותה של העבודה העברית:
"אנחנו רואים קודם כל את ארץ ישראל בשביל היהודים כמקום להתיישבות ולעבודה במו ידינו. בית לאומי זוהי עבודה עברית, יישוב יהודי זוהי עבודה עברית, תיקון חיינו זוהי עבודה עברית, חיי מולדת זוהי עבודה עברית. כשנוטלים את היסוד הזה, כשמערערים ומרופפים אותו, כשפוגעים בו, מערערים ומרופפים ופוגעים ביסוד חיינו ועתידנו בארץ."

במקרה זה נראה שערך העבודה העברית סובל מנחיתות זה זמן רב וללא קשר להפרטת הקרקעות. על מנת להחזיר את עטרת העבודה העברית ליושנה, יידרש הרבה יותר מלשמור על אדמות הלאום בבעלות המדינה.

ההשפעה המצטברת של שיקולים אלה הניעה את המנהיגים הציוניים לבחור בבעלות ציבורית כמשטר המקרקעין המתאים לקידום ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. מניתוח השיקולים בהתאם לנתונים של ימינו עולה כי עדיין יש מקום לשמר את תפיסת אדמות הלאום. מסקנה זו מתחזקת ביתר שאת כאשר שואלים את השאלה ההפוכה: מדוע יש צורך להפריט את קרקעות המדינה במסגרת הרפורמה (הנצרכת) במינהל מקרקעי ישראל?

את התשובה הכי טובה לשאלה זו, שמעתי בדיוני ועדת הכלכלה מירון ביבי, מנהל הרשות החדשה למקרקעי ישראל: כיום חלק גדול מ-700 העובדים של ממ"י עוסק בניהולם של 800,000 חוכרים. ברשות החדשה מקווים כי העברת הקרקעות לבעלות החוכרים, תפנה משאבים רבים לטובת משימות תכנון ופיתוח, אותן המינהל נאלץ לעכב בשל מחסור בידיים עובדות. יכול להיות, אבל לאור כל האמור לעיל, והפגיעה של הפרטת הקרקעות במפעל הציוני, לא נראה שסיבה בירוקרטית גרידא מהווה עילה מספקת לריקון מתוכנו של חוק יסוד: מקרקעי ישראל.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה