יום שישי, 12 באוגוסט 2011

לא אקטואלי - 12.8.11


לא מהאו"ם
בשבוע שעבר ערך ארגון Stand With Us, ארגון הסברה פרו-ישראלי, סמינר בן ארבעה ימים ל-50 משפטנים צעירים מרחבי העולם. במסגרת הסמינר, שכלל סיורים והרצאות שנועדו להציג בפני המשפטנים את הצגת המציאו המשפטית והביטחונית במסגרתה מדינת ישראל נאלצת לפעול, התקיימה גם הרצאתו של עו"ד אלן בייקר, לשעבר היועץ המשפטי של משרד החוץ. לפי בייקר, ההבדל העיקרי בין החלטת האסיפה הכללית של האו"ם בעד הקמתה של מדינה פלסטינית ב-1988 לזו שצפויה בספטמבר היא שהפעם ההחלטה צפויה לכלול את קביעת גבולותיה לפי קווי 67. מכיוון שלהחלטה זו אין תוקף מעשי, נראה שהנזק שלה לפלסטינים גדול מהתועלת, וזאת מכיוון מדובר בתקדים מצדם של הפלסטינים: יוזמתם תיתפס למעשה כהצהרה על התנאים המקסימאליים לסיום הסכסוך מבחינתם (בזמן שהצדדים צפויים לחזור לשולחן המשא ומתן), לאחר שנים בהם הם טרחו להשאירם מעומעמים. לכן לא אתפלא אם האסימון הזה ייפול בסופו של דבר אצל מי מהמנהיגים הפלסטינים, אשר ימשכו את בקשתם מהאו"ם.

תקשיבו לאבא
לפני שישים שנה, פרסם הכלכלן אבא לרנר ומי שנחשב כממשיכו של ג'ון מיינרד קיינס, את ספרו 'כלכלת התעסוקה'. התרגום העברי לספר יצא לאור לפני חודשיים, בתזמון מדהים, על ידי 'דרור ישראל', תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, במטרה להעשיר את השיח סביב אופן ניהול המשק. בספרו, קובע לרנר כי מדיניותה הכלכלית של כל ממשלה צריכה לשים לה למטרה את התעסוקה המלאה ויציבות המחירים. בהתחשב בעובדה שהאבטלה בישראל נמצאת כרגע ברמה נמוכה מאד, נראה שמה שנותר לממשלה הוא לשמור על יציבות המחירים. הדרך לכך על פי לרנר היא הורדת הביקושים בכלים הבאים: העלאת מסים, הגדלת ההלוואות מהציבור וקיצוץ בתקציב. לתשומת ליבם של אבירי הסוציאל דמוקרטיה שדרישותיהם לא תמיד תואמות את התיאוריות על בסיסן הם נסמכים.

עלות מועסק
הדיסוננס בין המחאה הצודקת לדרישות המופרכות (הכיוון הכללי: על המדינה להפחית את הכנסותיה ולהגדיל את הוצאותיה) ראוי להפנות למנהיגי המחאה את השאלה הבאה: האם לאור עליית מחירי החשמל אין זה מתבקש להרחיב את המחאה נגד ועד העובדים של חברת החשמל? באמצעות מבחן זה ניתן יהיה לזהות בקלות האם המחאה מופנית כנגד הממשלה או במטרה להוזיל את יוקר המחייה בישראל.

ראות טובה
מי שמנסה לקדם שיח בונה להפיכתה של ישראל לאחת מ-15 המדינות המובילות בעולם הוא מכון ראות, שניסח את חזון ישראל 15, המתבסס על שלוש גישות: צמיחה – קפיצת מדרגה כלכלית; הכללה – שיפור באיכות החיים של כלל האוכלוסייה; וקהילתיות – שיפור השירותים החברתיים-קהילתיים והקמת רשת קהילות משגשגות. המעניין במסמך מפורט זה הוא שכותביו בחרו במודע לא להתמקד בהיבטים כלכליים בלבד, אלא גם לכלול אספקטים סוציולוגיים של החברה הישראלית, על מנת להתאים את החזון לחברה. כמו שזה נראה בינתיים בעולם, סיכוי לא רע בכלל שישראל תתקדם מהמקום בו היא נמצאת כיום (38) ולו בזכות ההידרדרות הכלכלית של המדינות שמעליה.

נעים להכיר
ביום ראשון הקרוב, הוא ט"ו באב, תארח מערת צדקיהו אירוע מיוחד במינו – ספידייטינג. למי שלא מכיר את הטרמינולוגיה מדובר על אירוע בו יזכו המשתתפים לסדרת דייטים קצרים אשר לאחריה יקבלו את פרטי האנשים בהם התגלתה חיבה הדדית. מיקום האירוע, אשר נבחר על ידי תנועת צעירים למען ירושלים (חפשו אותם בפייסבוק), מקורי למדי – מערה אשר כל כולה מתחת לבתי העיר העתיקה. ואכן, מה יותר מתאים מאשר לקיים ספידייטינג במערה שהיא למעשה מחצבה ושימשה גם כאולם לכינוסי הבונים החופשיים: חפרו לך יותר מדי? אפשר לעבור הלאה במהירות. היה נעים? חופשי בונים על זה.

חסרת ערך
בימים אלה נערכת הצבעה בקרב עורכי ויקיפדיה בשאלה האם דפני ליף ראויה לערך באנציקלופדיה המקוונת. לעניות דעתי, התשובה חיובית. עם זאת, נראה שגם ערך ב-JDate לא היה מזיק.

14 תגובות:

  1. דרך אגב, לפי מדד הפיתוח האנושי של האו"ם שמודד אוריינות, תוחלת חיים והכנסה לנפש אנו כבר במקום 15 (ועוד ללא גז, ועם כשלושים אחוז מהאוכלוסיה שלא מתקרבים למצות את את הפוטנציאל שלהם)
    http://www.idi.org.il/ComparativeDemocratic/Pages/Comparative_Democratic_Data_HDI_table.aspx

    לגבי ליף, מגיע לה ערך, אבל עצם העובדה שהויכוח בדף השיחה שם ארוך פי עשרה מהערך עצמו אומר משהו...

    השבמחק
  2. אלן בייקר טועה. הפלסטינים כבר לםני שנים רבות קיבלו את גבולות 1967 כגבולותיה של מדינת פלסטין, וכל המשאים ומתנים בעשרים השנים האחרונות התנהלו על בסיסי תביעה זאת מצד הפלסטינים, ודחיתה על ידי מדינת ישראל. ההבדל הוא שלאחר קבלת ההחלטה באו"ם זאת תהיה מסגרת בינלאומית מחייבת.

    הפלסטינים יגידו: גבולותיה של מדינת פלסטין כבר נקבעו, מה שנשאר הוא לנהל משא ומתן על סיום התוקפנות הישראלית המתבטאת בנוכחותו של צבא ישראל על אדמת פלסטין ושל מתנחלים ישראלים בלתי חוקיים תחת חסותו של הצבא הזה. אם מדינת ישראל רוצה לספח חלקים מסוימים מאדמת פלסטין, המשא ומתן יתקיים מתוך ההנחה הבסיסית שזוהי אדמת פלסטין המוכרת באופן בינלאומי ומדינת ישראל תצטרך להציע תמורה שוות ערך לחלקים מאדמת פלסטין שהיא רוצה לספח.

    אם ממשלת ישראל לא תהיה מוכנה לנהל משא ומן על בסיס זה, אז פשוט מאד לא יהיה משא ומתן.

    השבמחק
  3. אוריאל - מידע מרתק. מעניין שהתקשורת לא נוטה להבליט את הנתונים הללו.

    אנונימי - קבל באופן אישי את תודתי!

    אדם - הבהרה חשובה: בייקר רק טען שההחלטה ב-88 לא התייחסה לגבולות. הפרשנות למצב זה, היא שלי. על כן, אם מישהו טועה, זה אני ולא בייקר.

    השבמחק
  4. ההחלטה בשנת 1988 אכן לא התיחסה לגבולות. זה היה לפני עידן ועידנים, חמש שנים לפני אוסלו.זה איפשר פרשנויות של כל מיני גורמים בישראל שמוכנים כביכול "להכיר במדינה פלסטינית" בתנאי שתהיה קטנה ומצומקת וחסרתת ריבונות, למשל משהו שקרוי "מדינה" שיכלול רק את אזורי A ו-B. החלטת או"ם שתציין במפורש את גבולות 1967 תסגור את הדלת בפני רעיונוחת כאלה אחת ולתמיד.

    השבמחק
  5. וגם בפני רעיונות כמו זה שנביל שעת מדבר עליו רק לפני חודש: http://www.youtube.com/watch?v=2kwZFm0lW_U&feature=player_embedded

    והפלסטינים אמורים להבין את זה טוב מאד, ולכן אחד מהשניים:
    1. הם ירדו מהעץ ולא יבקשו מהאו"ם להכיר במדינה פלסטינית בגבולות 67.
    2. הם טיפשים ויורים לעצמם ברגל. שוב.

    השבמחק
  6. נכון, גבול הוא גבול, הוא סוגר כוונות טריטוריאליות משני הצדדים. גבול 1967 סוגר בפני הפלסטינים את השטחים שאיבדו בשנת 1948 וסוגר בפני הישראלים את השטחים שכבשו בשנת 1967. לכן זאת פשרה כבדת משקל שמחייבת ויתור קשה וכואב משני הצדדים.

    הפלסטינים מוכנים למדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל שפירושה ויתור על מה שהפסידו בשנת 1948. הם בהחלט לא יחצמו על מסמך שנאמר בו "מדינת ישראל היא מדינה יהודית" או "מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי". הם כן יחתמו על הסכם בו נאמר שמדינת פלסטין מכירה במדינת ישראל. ברגע שהם מכירים שמדינת ישראל היא מדינה ריבונית ועצמאית וגבולותיה הם גבולות 1967, מכך משתמע שמדינת ישראל רשאית לקבוע לעצמה בהחלטתה הריבונית מה אופיה ומה המשטר הנוהג בה ואת מי מקבלת או לא מקבלת כאורחים או מהגרים לתחומיה. זה נובע חד משמעית מהיותה של ישראל מדינה ריבונית.

    השבמחק
  7. כמובן, יש רבים בין הפלסטינים המפקפקים אם מדינת ישראל תסכים אי פעם לגבולות 1967. מה שהם עושים עכשיו באו"ם הוא כנראה הנסיון האחרון בכיוון זה.

    אם יסתבר שהמכשולים בלתי עבירים, יש הרבה שירצו ללכת על המהלך האלטרנטיבי, כלומר מדינה דמוקרטית אחת מהים עד הירדן.

    מי שבהחלט עשוי לעודד אותם ללכת בכיוון זה הוא דווקא לא אחר מאשר ח"כ אריה אלדד, בהודעתו מאתמול: "בתגובה על הודעת הרשות הפלשתינית כי תפנה לאו"ם בספטמבר אמר ח"כ אריה אלדד כי, "על ממשלת ישראל להודיע לאלתר כי בפנייה זו לאו"ם מתבטלים הסכמי אוסלו וכי באותו יום תכריז ישראל על החלת החוק והמשפט הישראליים על שטחי יהודה ושומרון".

    יהיו לא מעט פלסטינים שיקבלו זאת בברכה. אהלן וסהלן חווג'ה אלדד, בוא תחיל כאן את החוק והמשפט הישראליים, כולל כמובן חוק הבחירות לכנסת, תתחיל מיד ברישום כל התושבים במרשם התושבים הישראלי לקראת הבחירות הבאות. בבקשה, אם זה מה שאתה רוצה...

    בקיצור - או מדינה פלסטינית בגבולות 1967 או מדינה דמוקרטית מהים עד הירדן. תבחר מה אתה מעדיף, או מה הרע במיעוט בעיניך. ברירה שלישית לא תהיה לך - המצב הקיים לא ימשך. הרשות הפלסטינית או שתשודרג למדינה או שתחדל להתקיים.

    השבמחק
  8. אדם קלר: הכל נורא פשוט, ונגיד שאכן גבול הוא גבול, הוא סוגר כוונות טריטוריאליות משני הצדדים. גבול 1967 סוגר בפני הפלסטינים את השטחים שאיבדו בשנת 1948. כל מה שנשאר הוא שידור חוזר של בנחישות וברגישות-תוך שבוע מפונים כל היהודים מהשטחים-נגמר סיפור ההתנחלויות, שידור חוזר של הפינוי מלבנון-גג 24 שעות, נגמר הכיבוש. מה אז? מה יעשו כל האנשים (כמותך) ביום המחרת?
    האם בצלם, יש דין, יש גבול, וכל עשרות הארגונים והעמותות, מתפרקים ואומרים "זהו העבודה הסתיימה"? אבל, ממה חיים עכשיו? מהיכן תבוא המשכורת בחודש הבא? ורגע, נגמרו החיים הטובים של כל הכנסים והמפגשים ברחבי העולם, בדילים של הכל כלול על חשבון האיחוד האירופי וקרן פורד. מבאס לא?
    או... שבעצם לא, כי עכשיו מתחילה המערכה הבאה. כי עוד לא דיברנו על ערביי 48...

    "בקיצור - או מדינה פלסטינית בגבולות 1967 או מדינה דמוקרטית מהים עד הירדן" אלא שאין לנו באמת אפשרות לבחור מה אנחנו מעדיפים, הלא כן?

    השבמחק
  9. מה שאנונימי מנסה לומר, אם אני מבין נכון, הוא שגם אם מחר תוקם מדינה פלסטינית בגבולות 67 הסכסוך יימשך והפעם העילה תהיה גבולות 48 והדרישות הלאומיות של ערביי ישראל. ואז מה?

    השבמחק
  10. יהיה מאבק של הערבים אזרחי ישראל להיות אזרחים שווי זכויות במדינת ישראל, מאבק שיתנהל בדרכים דמוקרטיות מקובלות, ואני מקווה שהוא יסתיים בהצלחה וביצירת מצב שהאזרחים הערבים אכן יהיו אזרחים שווי זכויות במדינת ישראל, דבר טוב ורצוי מכל הבחינות.

    מאבק על גבולות לא יהיה, ברגע שיקבע שגבול 1967 הוא הגבול בין ישראל לפלסטין אז גבול 1967 הוא הגבול בין ישראל לפלסטין, נקודה.

    השבמחק
  11. א. ערביי ישראל כבר נהנים משיוויון זכויות אזרחי מלא במדינת ישראל, בוודאי בהתחשב בכך שהם אינם ממלאים את חובותיהם האזרחיות.
    מה שכן, יש להפריד בין זכויות לבין העדפות אותן המדינה מחלקת בהתאם לסדר עדיפויות ערכי או לחלופין בהתאם ללחצים פוליטיים. על כך אין לערביי ישראל מה להלין מלבד כלפי הנהגתם האימפוטנטית שמעדיפה להנציח את מצבם הדפוק של ערביי ישראל ולהתמקד במאבק הפלסטיני.

    ב. אדייק בדבריי - לא יהיה מאבק על גבולותיה של פסלטין - יהיה מאבק על גבולותיה ואופייה של מדינת ישראל. דהיינו - תהיה מדינה פלסטינית נקייה מיהודים, ובקרב הערבים שיישארו בגבולות מדינת ישראל יעלו דרישות שינועו בין הפיכתה של מדינת ישראל למדינה רב לאומית לבין הקמתן של יישויות ערביות עצמאיות בתוך גבולות 67 בדומה למקרה קוסובו.

    השבמחק
  12. האם הערבים במדינת ישראל נהנים משוויון זכויות אזרחי מלא היא שאלה מאד מאד שנויה במחלוקת.

    למשל, מדיניות ממשלת ישראל בנגב מכוונת להביא לכך שבדואים יחיו על כמה שפחות אדמה, לרכז אותם ככל האפשר בשטח הקטן ביותר האפשרי, לא להכיר בכפרים שלהם, לא לספק שירותים בסיסיים ל"כפרים בלתי מוכרים" מלבד שירותי הריסת הבתים וגם את זה רוצים שהבדואים יממנו מכיסם - ולעומת זאת לגבי יהודים רוצה המדינה שהם יתפסו שטח גדול ככל האפשר, שיתפזרו ויתרחבו לכל הכיוונים, יקימו ישובים חדשים וגם "חוות בודדים" למשפחה אחת בלבד ופעילות זאת נחשבת כפעילות ברוכה, ציונית וחלוצית הראויה לכל עידוד וסיוע וסבסוד מקופת המדינה. האם כך נראה שוויון זכויות אזרחי?

    האם חברי כנסת ערבים שוטענים שבוחריהם סובלים אפליה ואינם אזרחים שווי זכויות בישראל הם "הנהגה אימפוטנטית"? ואגב, אם חברי כנסת ערבים אינם צריכים לעסוק במצבם של הפלסטינים, האם לגיטימי שחברי כנסת יהודים יעסקו במצבם של יהודים בתפוצות? למה שיתענינו ביהודים שגרים בחו"ל, שיעסקו אך ורק בבעיות הישירות של בוחריהם - הלא כן?

    "הערבים בישראל אינם ממלאים את חובותיהם האזרחיות" - אכן, לפי החלטת הרשויות במדינת ישראל מאז הקמתה לא נקראים האזרחים הערבים להתגייס לצה"ל, ובכך אינם ממלאים את החובה לשרת בצבא. מאידך, בכך גם מדינת ישראל שוללת מאזרחיה הערבים את הזכות לשרת בצה"ל, את הזכות להחזיק בנשק, את הזכות לאחוז בטנק ובתותח ובספינת הטילים ובמטוס הקרב ואת הזכות לעלות בסולם הדרגות ולהיות קצין בצה"ל, להיות אלוף, להיות מפקד חיל האויר, להיות רמטכ"ל - כולל הקידום החברתי לעולם העסקים ולעולפ הפוליטיקה השמור בישראל לאלופים (מיל.). מדינת ישראל לא סומכת על אזרחיה הערבים ולא מוכנה לתת להם גישה לצה"ל? היא רוצה לשמור על כל זה בידיים יהודיות (ועם מעט מאד לא-יהודים שנבחרו בקפידה)? אז ברור שגם הנטל יפול רק על כתפיים יהודיות. בקיצור - אי מילוי חובת השירות בצה"ל בידי הערבים מתאזנת לחלוטין על ידי שלילת הזכות לשרת בצה"ל מן הערבים, ולא נשאר שום חוב בלתי משולם שהם חייבים.

    השבמחק
  13. וזה שבדואי עם 30 ילדים מחמש אמהות מקבל יותר קצבאות ממני זה שוויון אזרחי?

    אז זהו, שכן. יש חוקים ועל פיהם נקבעות מפת העדפות של המדינה. שוויון זכויות אזרחי לא אומר שהמדינה לא יכולה לקבוע סדר עדיפויות לקידום קבוצות שונות באוכלוסיה. מבחינתי זהו אינטרס ציוני להבטיח רוב יהודי בנגב, הן מבחינה דמוגרפית והן מבחינה גיאוגרפית. מי שרוצה לשנות את זה מוזמן לעשות זאת בדרכים המקובלות.

    לגבי חברי הכנסת הערבים - הם בהחלט אימפוטנטים במובן הזה שהם בעיקר מתבכיינים ופחות מנסים לקדם פעילות של המדינה למען האזרחים הערבים. מי שכן עושה זאת, יואשם לעתים בשיתוף פעולה. ר' נושא השירות האזרחי.

    לגבי השירות הצבאי, למיטב ידיעתי יש ערבים מוסלמים שמשרתים בצה"ל. תקן אותי אם אני טועה - אזרח ערבי שמבקש להתגייס לצה"ל לא יתקבל לשירות?

    השבמחק