יום שבת, 6 באוגוסט 2011

דרושה אמנה חברתית


*** פורסם השבת במוסף היומן של מקור ראשון ***

לפני כעשור חברו פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן על מנת לחבר אמנה אשר תהווה הסדר מוסכם בין דתיים לחילוניים במדינת ישראל. מסיבות פוליטיות בעיקרן, בחרה מדינת ישראל להתעלם למעשה מהצעות האמנה ולא לדון על קבלת המלצותיה בחוק. ולמרות זאת, במובנים מסוימים השיגה אמנת גביזון-מדן את מטרתה: בשיח הציבורי ועבור רבים בחברה הישראלית משמשת האמנה כמסד רעיוני לכל דיון בשאלות דת ומדינה. הצלחה זו נובעת הן מהמחשבה הרצינית שהושקעה בה, והן מכיוון שכותביה נאמנים על קבוצות גדולות מאד באוכלוסיה הישראלית.

בפרספקטיבה של כמה שנים ניתן להניח כי מה אחד הגורמים שאיפשרו לגביזון ומדן לחבר את האמנה ולהעלות אותה לסדר היום הציבורי היה דווקא הקיפאון המדיני שנוצר לאחר ועידת קמפ דיוויד. למרות השוני הרב בין המקרים, ניתן לנסות ולומר כי גם גל המחאות שאוחז בנו בימים אלה מתאפשר בין השאר בשל הקיפאון המדיני ששורר כרגע בין ישראל לפלסטינים.

משיחות רבות שקיימתי במאהלי המחאה בתל אביב ובירושלים נראה כי האפשרות להביא לבחירות אינה באמת אופציה אמיתית עבור תומכי מדינת הרווחה, בעיקר משום שלכולם ברור כי במקרה של חילופי שלטון הנהנית העיקרית תהיה קדימה, מפלגה קפיטליסטית אולי אפילו יותר מהליכוד בעל הרכיבים החברתיים. בהינתן מצב זה, עיקר מרצם של הפעילים מושקע, ובצדק רב, בשאלת היום שאחרי המחאה. באין תשובה לשאלה זו, נמצאים המוחים במצב מתסכל בו הם נאלצים להמשיך את המחאה ולקוות שהממשלה תמצמץ קודם ותאמץ לפחות חלק מעמדותיהם. אך תוצאה זו אינה מובטחת להם, בעיקר מכיוון שלא ברור אם אורך הנשימה של המחאה יוכל לאורך הנשימה של הקואליציה היציבה למדי.

אסור ליוזמי המחאה להתבלבל מהתמיכה שקיבלה המחאה בקרב חלק מחברי הכנסת של הליכוד (בעיקר הפופוליסטיים שבהם). שורשי המחאה החברתית בה אנו חוזים כיום טמונים בשסע אידיאולוגי בסדר גודל שאינו פחות מהשסע הדתי-חילוני (אם כי פחות מדובר ופחות מתוקשר). סביר להניח שנתניהו, שקשה להאמין כי יסכים לאמץ עקרונות אשר נוגדים את כללי השוק החופשי, ישאף לחתור לפתרון אשר יורכב מחבילת הטבות חד פעמית. ברור כי הפיתרון לא יכלול שינויים מהותיים בדרך בניית תקציב המדינה, וגם לא שינוי דרסטי במגמה לקצץ את תקציבו של האיש השמן. במתווה כזה, במוקדם או במאוחר, יחזור המצב לקדמותו, רק שבפעם הבאה, אולי כבר בקיץ הבא, יהיה הרבה יותר קשה לעורר מחאה ציבורית בסדר הגודל בו חזינו בשבועיים האחרונים.

על כן על ראשי המחאה ליזום ערוץ שיח נוסף ובלתי תלוי במשא ומתן שמתנהל בימים אלה עם נציגי הממשלה, לאמץ את מודל העבודה של אמנת גביזון-מדן, ולקדם את חיבורה של אמנה חברתית כלכלית אשר תהיה מוסכמת (למרות פשרות כואבות שידרשו משני הצדדים) על נציגי השוק החופשי מחד ותומכי מדינת הרווחה מאידך.

אמנה כזו תכלול סט עקרונות ערכיים לגבי אופן הפעולה לפיו צריך לפעול השוק הישראלי. בדומה לאמנת גביזון-מדן שטיפלה שפירקה מוקש אחר מוקש, החל מסוגיית השבות, דרך המעמד האישי ועד צביונה של השבת, כך יהיה על מחברי האמנה החברתית-כלכלית להתייחס למספר סוגיות יסוד על פיהן רצוי שמדינת ישראל והמשק הישראלי יפעלו: קביעת גבולות ההפרטה, תנאי העסקה הוגנים, שמירה על רמת מחירים סבירה, מצוקת הדיור וכד'.

תהליך כתיבתה של אמנה שכזו, בידי דמויות הנהנות מאשראי ציבורי גדול וללא שאיפות פוליטיות, תאפשר לחברה הישראלית לקיים דיון ציבורי סביב אחת משאלות היסוד החשובות לקיומה של חברה מתוקנת וזאת במנותק מההקשר הפוליטי הצר. כשהאמנה תונח על שולחן השיח הציבורי, היא תהווה בסיס ערכי ומוסרי לאזרחי ישראל ולנבחריהם, למעסיקים ולמועסקים, על בסיסו נוכל כולנו לשפוט את מעשיהם ומניעיהם של השומרים על הקופה הציבורית.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה