יום שישי, 1 בפברואר 2013

לא אקטואלי - 01.02.13


שיעור קומה
בית המדרש לציונות שאני הייתי בין מקימיו, אירח לאחרונה את דב אלבוים. דב, שותף רעיוני למיזם כבר מימיו הראשונים, ביקש לעשות ניסוי ולדרוש את מגילת העצמאות ובעיקר את השורש ק.ו.ם. בו נעשה שימוש כפול בפתיחתה של המגילה: "בארץ-ישראל קם העם היהודי... בה חי חיי קוממיות ממלכתית...". באמצעות הסתמכות על מגוון מקורות מקראיים וחז"ליים הראה דוב כיצד ניתן לפרש את המשפט הראשון של המגילה לא במובנו הקלאסי (וכפי שרבים טוענים, גם לא מדויק מבחינה היסטורית) – אלא כאילו הכתוב מדבר בלשון הווה: בארץ ישראל קם העם היהודי, ובונה לעצמו קומות נוספות בכל יום יום.



לזכות האגודה
האגודה לזכות הציבור לדעת הכריזה השבוע כי הזוכים בפרס לביקורת התקשורת הם חני לוז מעיתון בשבע ואתר העין השביעית מבית המכון הישראלי לדמוקרטיה. אם עוקבים אחר פעילותה של הפרס ואחר זוכי הפרס ב-13 השנים האחרונות, ניתן להיווכח כי יחסית לכל מיני גופים אחרים המבקשים לבקר את התקשורת, מדובר בגוף מאוזן יחסית מבחינה פוליטית. דוגמא למאבק אותו ניהלה 'לדעת' בשלוש השנים האחרונות הוא הדרת הנשים ברדיו קול ברמה. השבוע, בשעה טובה, התראיינה נילי בן-גיגי, מנכ"לית האגודה בתחנת הרדיו החרדית. מה שאנשים יעשו בשביל להשיג ראיון.

הטרדה לא מינית
המאבק נגד המשך פעילותו של נתן אשל כיועצו של ראש הממשלה הוא לגיטימי וכנראה גם מוצדק בעיקר לנוכח המסר שמועבר לציבור כשמי שעומד בראש המדינה מעסיק אדם החשוד בהטרדה מינית. עם זאת, ריח חריף של פוליטיזציה עולה ממנו. אחרת איך ניתן להסביר את שתיקת הלוחמות הפמיניסטיות ביחס לבחירתו של טאלב אבו-עראר, חבר הכנסת החדש שנשוי לשתי נשים? במידה מסוימת, הדבר מזכיר את מאבקיהם הסלקטיביים של ארגוני הסביבה נגד הקמת יישובים (ליהודים בלבד, אלא מה?). יש לי חיבה רבה לאג'נדות המבקשות לייצר סביבה בריאה יותר. אבל יש לי בעיה גדולה יותר עם אלה שעושים באג'נדה כאילו ניטראלית קרדום פוליטי לחפור בו בור נוסף להפלת הימין.

ראש דשא
בימים אלו הועלתה לאתר מכון דש"א עבודה עבור המשרד להגנת הסביבה בנושא תסקירי השפעה על הסביבה. העבודה בוצעה על רקע הרפורמה בוועדות התכנון שראש הממשלה נתניהו ביקש לקדם בכנסת האחרונה. לכאורה מדובר בידיעה אפורה. בפועל, מדובר במקרה לדוגמא כיצד הממשלה שמה לעצמה רגל, כשהחליטה להפריט את שירותי הייעוץ המקצועי, ועוד לעמותה שמודיעה באותו עדכון ממש כי "לשמחתנו הרפורמה בינתיים נעצרה". ייתכן אמנם שמכון דש"א הוא גוף מקצועי ואך חשוב בנוף הישראלי, אך ברור שיש לו עמדות ערכיות הפוכות מאשר של ראש הממשלה הנבחר, אשר עלולות להשפיע על ההמלצות הסופיות. בערך כמו לשלם לחסידות בעלז על מנת שתכין את תוכנית העבודה לגיוס בני הישיבות.

בירת התרבות
ביום שלישי הקרוב ייפתח בירושלים זו הפעם השלישית פסטיבל כיסופים שעונה גם לשם כנס ירושלים לסופרים ולמשוררים יהודיים (סוג של ראשי תיבות, למי שלא שם לב). הכנס יימשך עד יום שישי, כשבמהלך היום האירועים מיועדים ליוצרים, חוקרים, מתרגמים וסטודנטים ובערב ייערכו אירועים לקהל הרחב המשלבים ספרות, שירה, מוזיקה ותיאטרון. במקביל, מדי יום שני בחודש שבט, נערך בירושלים פסטיבל התרבות שאון חורף אשר טומן בחובו מגוון אירועי אמנות, קולנוע, מוסיקה, קולינריה ומה לא. ללמדכם שתרבות ירושלמית זה כבר מזמן לא רק בית"ר.

התפקדות כפולה
בכל מערכת בחירות, נחשפת ערוותה של שיטת הפריימריז. הפגמים בשיטה מרובים, אך נדמה שטרם נמצאה שיטה טובה יותר. ולמרות זאת, המערכת מתגמלת דווקא מפלגות שלא עורכות פריימריז, בעזרת סנקציות שהיא מטילה באמצעות חוק המפלגות על אלו שדווקא כן מנסות לפתוח את הבחירות הפנימיות לקהלים רחבים. כמו כן, בזמן שקהלים רבים לא מגלים מעורבות בפוליטיקה הפנים מפלגתית, ישנן קבוצות גדולות באוכלוסיה, שמתפקדות למפלגות מסוימות בזמן שחבריהן מצביעים למפלגות אחרות. על כן ראוי לשקול פתרונות מחוץ לקופסא, דוגמת הוספת מספר המתפקדים שמימשו את זכותם להצביע בפריימריז למספר הקולות להם זכתה המפלגה בבחירות הארציות. בהתאם למספר המתפקדים היום, ההטבה הזו שווה ערך למנדט עד שלושה למפלגות שעורכות פריימריז ומכפילה למעשה את כוחם האלקטורלי של מי שהצטרפו למפלגות.

ארץ נדושה
למרות סיומן של הבחירות, ממשיך אלדד יניב בקמפיין שלו נגד כל המי ומי בשלטון ההון והעיתון בישראל. הדבר דווקא מוכיח את הטענה שהוא יכול לעשות בדיוק מה שהוא רצה לעשות גם מבלי להיות חבר כנסת (האם צריך להזכיר לו את מספר הטלפון של מבקר המדינה?). יתרה מזאת, אילו היה חבר כנסת, הייתה לו חסינות, והוא יכל להתבטא באופן קיצוני עוד יותר, שלא היה מאפשר למושאי הביקורת לתבוע אותו במקרה של שקר. עכשיו, דווקא בזכות העובדה שאינו בכנסת – הביקורת שלו יכולה לעמוד במבחן תביעות הדיבה, ואם וכאשר תהיינה כאלה.

מוציא מצע
הצלחת הימין בשכנוע הציבור הישראלי כי השלום לא יגיע בעתיד הנראה לעין (אם להודות על האמת, הודות לעזרתם האדיבה של הערבים) היא גם חלק מההסבר לכישלונו של הימין כפי שהשתקפו בבחירות לכנסת, כשהנושא הפלסטיני כמעט ולא היווה שיקול אצל מרביתם של המצביעים. דבר שאפשר לרבים להצביע בהתאם לסדר יום אזרחי וכמעט במנותק משיח השמאל-ימין-שמאל שבחלק ממפלגות ארצנו עדיין היה דומיננטי. כעת, האתגר של הימין הוא כפול: להמשיך ולהחזיק במושכות המדיניות מצד אחד, ולהציג משנה סדורה ורלוונטית לכלל תחומי החיים של אזרחי ישראל.

ניצחון פילוס
עוד ניצחון כזה ועבדנו.

תגובה 1:

  1. צודק הכותב לגבי צביעות ארגוני הסביבה. בשנים האחרונות הקימה המדינה עשרות ישובים ערביים חדשים והם לא פצו פה. הקיבוצים הערבים וההרחבות שלהם, שבהם ועדות קבלה שמסננות כל יהודי על בסיס אי התאמה, חוות הבודדים של ערבים שהמדינה מקימה ומסדירה גם בדיעבד, הישובים הקהילתיים הערביים, שמוקמים בעזרת הסוכנות הערבית, שבהם המדינה משקיעה מיליארדים כדי שהמעמד הבורגני הערבי שרוצה להגשים את חלום הבית פרטי עם גינה יהיה מרוצה. ומול כל זה - שתיקה רועמת של ארגוני הסביבה. אבל מה - כמה יהודים רוצים להקים ישוב - ישר זה פגיעה בסביבה. צביעות.

    השבמחק