יום שבת, 9 בפברואר 2013

חוק נורבגי עכשיו: צעד ראשון לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית


*** מאמר שפרסמתי השבת במוסף 'צדק' של מקור ראשון ***

לא פחות מ-82 מחברי הכנסת ה-19 המליצו לנשיא המדינה על בנימין נתניהו כמועמד המועדף עליהם להרכבת הממשלה. עם זאת, ספק רב אם נתניהו יוכל לתרגם את התמיכה חסרת התקדים הזו לתמיכה אפקטיבית לטובת פעילות משמעותית של הממשלה ה-33. כדי שזה יקרה, על נתניהו לאמץ מיד את החוק הנורבגי שקובע כי שר לא יוכל לכהן כחבר כנסת. הימים הקרובים מהווים חלון הזדמנויות נדיר לעליית מדרגה ראשונה של הכנסת ה-19 במסעה לשיפור פני הדמוקרטיה הישראלית.

                         
מאז היוודע תוצאות הבחירות, הפכו המילים 'תיקון שיטת הממשל' למצרך מבוקש כשלא לכולם ברור מה עומד מאחוריו. יש שמדברים על העלאת אחוז החסימה, יש שמזכירים בחירות אזוריות ויש שמציעים לאפשר לראש המפלגה הגדולה להקים את הממשלה. כל אלה הצעות ראויות לדיון רציני, אך תהיה להן השפעה רק החל מהבחירות הבאות. עם זאת, אנו נמצאים בימים של בניית קואליציה, וישנו תיקון אחד, אשר אימוצו יכול להשפיע רבות על הרכבה ויציבותה כבר כעת: החלת החוק הנורבגי אשר קובע כי שר לא יוכל לכהן כחבר כנסת. אביגדור ליברמן וישראל כץ כבר התבטאו בימים האחרונים בעד ההצעה. עם זאת, כדי להבין מדוע היא נצרכת דווקא כעת, רצוי לעשות קצת סדר בכאוס הפוליטי:

במוצאי שבת הודיע הנשיא שמעון פרס כי הוא מטיל את הרכבת הממשלה על בנימין נתניהו. כעת לנתניהו יש 28 ימים על מנת לבנות קואליציה ובמידת הצורך, יוכל לקבל ארכה של 14 יום נוספים. על נתניהו לנצל את התקופה הזו בחוכמה, על מנת לבנות קואליציה ברת קיימא. המצב הפוליטי הנוכחי משחק לטובתו: סוד גלוי הוא שכל מפלגות המרכז-ימין (המונות 88 חברי כנסת בסך הכול), מעוניינות להיות חלק מהקואליציה העתידית.

על פניו, הכדור אצל נתניהו. הוא יכול להרכיב איזו ממשלה שרק ירצה שתקדם את סדר היום אותו הוא באמת מבקש להוביל. אמיתית, נתניהו מפחד ולא סומך על אף אחד מהשותפות הקואליציוניות הפוטנציאליות (כולל ליברמן ומפלגתו) שתישאר איתו לאורך כל ארבע השנים הקרובות.

החשש של  נתניהו מוצדק: מימינו, 'הבית היהודי' שבפינוי המאחז הראשון עלולה לפרוש מהקואליציה או לחלופין להתפצל בחזרה למפלגות שהרכיבו את הרשימה המאוחדת. משמאלו, יאיר לפיד, אשר הרשימה שהרכיב אמנם מגוונת ומרשימה, אך עלולה להתפרק בכל רגע על רקע חילוקי דעות אידיאולוגיים פנימיים. ש"ס של הכנסת ה-19 היא לא ש"ס של הכנסת ה-18. נתניהו בוטח באלי ישי, אך לא ברור עדיין מה כוחו האמיתי בסיעה. על דרעי אף ראש ממשלה לא יכול לסמוך לאורך זמן, תשאלו את יצחק שמיר. וזאת עוד לפני שלקחנו בחשבון את מצבו הבריאותי של הרב עובדיה בן ה-93. ועוד לא הזכרנו את רמת האמון הירודה ששוררת בין נתניהו ללבני ומופז.

לכן, מבחינתו של נתניהו, מה שהיה בכנסת ה-18 הוא שיהיה בכנסת ה-19: דהיינו, ניסיון להקים קואליציה אשר הרוב שלה יהיה מוצק דיו כדי לשרוד נטישה של כל אחת מהשותפות בה. כדי שזה יקרה, המספר המינימאלי של חברים בקואליציה הוא 80 כך שאפילו אם יש עתיד תפרוש בשלמותה, יישאר לממשלה רוב. במקרה כזה, הקואליציה אותה יבקש נתניהו לבנות תכלול את לפיד, החרדים, בנט ואם המחיר לא יהיה יקר מדי, אז גם את מופז ולבני בתור בונוס.

לצורך של נתניהו בקואליציה רחבה יש השפעה מיידית על גודל הממשלה – בעיקר אם נתניהו ירצה להעניק למפלגתו רוב של שרים בממשלה כפי שעשה בכנסת הקודמת, אז קיבל הליכוד מכסה של 15 מתוך 29. השפעת הקואליציה הרחבה אינה מסתכמת רק בגודלה של הממשלה, אלא גם בסדר היום אותו תוכל לקדם: ככל שמספר השותפות בקואליציה גדול יותר, כך הפשרות רבות יותר ויכולת התמרון מוגבלת, בטח כשכל מפלגה יודעת שעזיבתה את הקואליציה לא תפיל את הממשלה, אלא רק תגרום לה עצמה לאבד את האחיזה במוקדי הכוח.

מבחינת קידום סדר יום אזרחי, מדובר יהיה בממשלה מסורסת: ממשלה שלא תוכל לשנות מאומה בענייני דת ומדינה. ממשלה שלא תוכל לבצע תיקונים הכרחיים בשיטת הממשל. ממשלה שלא תעז לקדם חוקה. ממשלה ללא יכולת משילות. על כן נתניהו צריך להתחיל במהלך אחד קטן-גדול: על נתניהו להכריז באופן מיידי כי במשא ומתן הקואליציוני תינתן עדיפות למפלגות שיסכימו להחלתו של החוק הנורבגי בגרסה מורחבת הקובע כי שרים צריכים להתפטר מכהונתם בכנסת. על מנת למנוע תרגילים פוליטיים, רצוי להחיל את החוק גם על סגני שרים ולא לאפשר לשרים שמתפטרים מהממשלה לחזור לכהונתם בכנסת, בדומה לפרלמנט הצרפתי.

הכרזתו של נתניהו צריכה להיות מלווה בהסבר כי תנאי זה מהווה צעד ראשון לקראת הקמתה של ממשלה יציבה ומתפקדת לארבע השנים הקרובות. במציאות כזו, אף מפלגה לא תשוש לאיים בפירוק הקואליציה, מכיוון שלשריה לא יהיה לאן לחזור והשיח הפנים קואליציוני יהפוך להיות שיח של שיתוף פעולה במקום שיח של איומים וסחטנות.

לחוק הנורבגי יתרונות מהותיים רבים: הוא משפר באופן דרמטי את עיקרון הפרדת הרשויות, מסיר מהשרים את הצורך בעבודה פרלמנטרית ומאפשר להם להתמקד בפעילות משרדם, מגדיל את מספר חברי הכנסת האפקטיביים בכנסת, מייעל את עבודתם בוועדות ומאפשר להם יותר זמן להתעמק בהליכי בקרה של הכנסת על הממשלה.

מתנגדי הרעיון ינסו לטעון כי מדובר בחוק בזבזני, בשל הוספת שכרם של הח"כים החדשים. אך בהסתכלות על כלל המשק, מדובר בכסף קטן – משום שהיציבות השלטונית שהתיקון יביא עמו, היא בעלת משמעות כלכלית אדירה למשק הישראלי. בנוסף לכך, לאחר אימוצו של החוק הנורבגי, סביר להניח שיהיה קל הרבה יותר להוריד את מספר השרים בממשלה.

חשש נוסף אותו יש לקחת בחשבון מגיע מצידה של הממשלה שלכאורה מאבדת מכוחה בכנסת. באופן תיאורטי, מדובר בחשש מוצדק לפיו חברי הכנסת בקואליציה יעשו חיים קשיים לממשלה מכיוון שמקומם בכנסת מובטח גם במקרה של פרישה מהקואליציה. עם זאת, במערכת הפוליטית בישראל, בטח בכנסת הנוכחית, מדובר באיום סרק. בבית הנבחרים יש כיום שבע מפלגות פוטנציאליות להצטרפות לממשלה המונות 60 מנדטים ואשר חבריהן לא נבחרו מכוח פריימריז (ישראל ביתנו, יש עתיד, ש"ס, יהדות התורה, התנועה, האיחוד הלאומי וקדימה). המשמעות של עובדה זו היא עצומה: השפעתם של ראשי מפלגות אלו על עיצוב הרשימות העתידיות לכנסת הבאה היא מוחלטת. על כן סביר לצפות כי אותם חברי כנסת אמנם ינסו להשיג כותרות ותמיכה ציבורית באמצעות פעילות סמי-אופוזיציונית לעתים, אך ברגע האמת יעדיפו לשמור על המשמעת הסיעתית והקואליציונית ולהימנע מפיזור הכנסת.

הצורך ביישומו של החוק הנורבגי במדינת ישראל היה קיים תמיד. אלא שהאינטרסים הפוליטיים לא אפשרו ליישם אותו עד כה. יישומו של החוק הנורבגי הוא צעד קטן גדול עבור בנימין נתניהו, וצעד גדול עוד יותר עבור הדמוקרטיה הישראלית.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה