יום שישי, 5 באפריל 2013

לא אקטואלי - 5.04.13


שמים סוף
להדרת חמץ. ללא חשש קטנוניות.

סמי הזיה
במהלך חג הפסח, חשף הבלוגר הפרו-ישראלי Elder of Ziyon מאמר עלילת דם אנטישמי במסגרתו תהה הכותב האם הנשיא אובמה מכיר את המנהג היהודי לעשות שימוש בדם נוצרים לקראת הפסח. הבמה בה פורסם המאמר הייתה לא פחות מאשר אתר הארגון הפלסטיני "מיפתח'", שהוקם על ידי חנאן עשראווי וממומן על ידי מיטב מדינות אירופה. בארגון NGO Monitor טוענים כי מקרה זה ממחיש כיצד היעדרו של מנגנון פיקוח על מענקים מצד הממשלות האירופאיות מביא לשימוש לא ראוי ובניגוד למטרה לשמה ניתן. לחסידי תעשיית השלום יש נטייה לנסות ולהתעלם מבעיות מן הסוג הזה, למרות שבחיים לא היו מתעלמים אם ילדיהם שלהם היו משתמשים בדמי כיס כדי לרכוש סמים.

קליפת ברזל
פרופ' תיאודור פוסטול טוען כי מחקר שערך מעלה כי אחוז ההצלחה של 'כיפת ברזל' במבצע 'עמוד ענן' עמד על 5-10% בלבד. בעקבות פרסום הממצאים, התמרמר מרכז קשב, המבקש לבקר את תפקוד התקשורת בישראל, על כך שהתקשורת הישראלית סיקרה את המחקר באופן דל מאד, תוך השמעת הטענה כי כלי התקשורת מאמצים באופן אוטומטי את הנתונים המועברים להם על ידי דובר צה"ל. אלא, שניתוח הנתונים של יפתח שפיר מהמכון למחקרי ביטחון לאומי מציג את הכשלים במחקר של החוקר האמריקאי. חבל שמרכז קשב נופל בדיוק באותו הבור, עת אימץ את הממצאים של פוסטול, גם הוא באופן אוטומטי.

ציון ברוך
בכנס רמלה שנערך השבוע ועסק בנושא המשפט הציבורי במדינה יהודית, התקיים דיון בנושא תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה. אחד הדוברים בדיון היה עו"ד ציון אמיר, שהציג את ניגוד העניינים המוכר בתפקידו של היועץ המשפטי בהיותו גם התובע הכללי ועל כן ראוי לפצל את התפקיד לשניים. על כך הוסיף אמיר, כי בשל רגישות העניין, לא ראוי לבצע מהלך כזה בתקופה בה נראה כי הפוליטיקאים מנסים להחליש את היועץ המשפטי בשל עננות משפטיות שעוטפות אותם. אליבא דאמיר, העידן הפוליטי הנוכחי, שלא ברור כמה זמן יימשך, בו האווירה הציבורית נקייה יותר, מתאימה כדי לבצע את השינוי בהגדרת התפקידים של היועץ המשפטי לממשלה.

משפטים
בכל עורך דין יש קצת עוכר דין.

בחירות ישרות
יש לקוות כי הפוליטיקה החדשה היא לא רק טרנד חולף, אלא מהווה ביטוי ממשי למציאות הישראלית המושפעת מפלאי הטכנולוגיה והרשתות החברתיות. במידה וכך הדבר, זו הזדמנות נהדרת עבור הכנסת החדשה לכמה מנהלי עבודתה. דוגמא אחת היא ההצבעות החשאיות המתקיימות במליאה במינוי בעלי משרה: נשיא המדינה, מבקר המדינה וחברי הכנסת היושבים בוועדות לבחירת שופטים, דיינים וקאדים. על פניו, נדמה שאין דמוקרטי מאשר הצבעה חשאית. בפועל, כשמדובר בנבחרי ציבור שמצביעים, לא ברור מדוע נדרש מעטה סודיות כשמן הראוי כי הצבעתם תהיה גלויה ושקופה לעיני הציבור שבחר בהם. במצב הנוכחי, כל הצבעה חשאית היא פתח לעוד תרגיל מסריח ועוד טריק של פוליטיקה ישנה.

לא סידר
לפני מספר חודשים, סיפר לי גיאוגרף ישראלי כי סירב להצעה להציג את מועמדותו להשתתף בוועדת פרס ישראל בתחום ידע ארץ ישראל, גיאוגרפיה וארכיאולוגיה. הוא טען אז שקהילת החוקרים בתחום היא כמו מדמנה רכילותית שלא מאפשרת קבלת החלטה מבלי שפרטי הדיונים יודלפו. משום כך לא הופתעתי כשמשרד החינוך החליט שלא להעניק את הפרס בקטגוריה זו השנה, לאור התעקשות הוועדה על הגשת שני מועמדים לזכייה, למרות שהובהר לחברים בה, כי רק אחד יוכל לזכות בפרס. עבור קהילת החוקרים בתחומים אלה מדובר באכזבה, שכן הייתה זו הזדמנות לתת הכרה ציבורית לתחומי ידע חשובים. בפרספקטיבה היסטורית, האירוע ייזכר כלא יותר מעוד הערת שוליים.

נצר בית הורדוס
ארכיאולוג אחד שראוי היה לזכות בפרס ישראל, אך ודאי לא היה בין שני המועמדים אותם בחרה הוועדה הוא פרופ' אהוד נצר, שנפטר לפני כשנתיים וחצי לאחר שמעד בכור מחצבתו, הלא הוא ההרודיון. לזכרו של נצר, הקדישה הוצאת אריאל קובץ מאמרים בעריכתם של אלי שילר וגבי ברקאי, אשר חושף טפח מעבודותיו של נצר ומתחומי המחקר בהם עסק, בעיקר מפעלותיו של הורדוס. לקריאת הספר כדאי לצרף גם ביקור בתערוכה על הורדוס במוזיאון ישראל, אשר ייפתח את שעריו בחינם ביום העצמאות הקרוב.

כיס לב
על התוויות של דגמחים צריכה להופיע אזהרה שהפריט אינו מיועד לבעלי לב חלש ובמיוחד מי שנוטים לשכוח איפה שמו את המפתח/הארנק. מה פתאום, לא בשבילי. לטובת הציבור.

פה שח
לכבוד חג הפסח, פרסם יאיר לפיד סרטון פייסבוק בו השווה עצמו למשה רבנו. מצד אחד, זה קל מדי לצחוק על השוואה מופרכת בין איש מגמגם שהאל בחר בו לבין מי שעשה קריירה ממילים ושלח את עצמו להנהיג את העם. מצד שני, קשה להתאפק. כפשרה, ומכיוון שאנו נמצאים בין פסח ליום העצמאות, אני מעדיף להציע דמות אחרת לה יש קווי דמיון עם משה רבנו: דוד בן גוריון. לרגל 40 שנה למותו של ראש הממשלה הראשון, הוציאה ידיעות אחרונות גירסה מקוצרת של הביוגרפיה 'בן גוריון' שהופיעה בשלושה כרכים לפני 25 שנה. לכותר החדש בחרה ההוצאה את השם 'האיש מאחורי האגדה'. תודו שהוא מזכיר את האיש שמאחורי ההגדה.

עשרת ימי
תקומה.

2 comments:

  1. תודה רבה על פרסום הפוסט "סמי הזיה". דווקא במוצאי הפסח חשוב לזכור כי אנטישמיות בוטה עדיין פושה בעולמנו, ולא אחת היא נלווית למאבקים אנטי ציוניים ומלמדת עד כמה הם קשורים בטבורם לאנטישמיות הישנה והרעה. מאידך גיסא, הודות לכך שעדי ארבל טורח ומספק לקוראים לינקים למקורות הפוסטים כאשר הדבר רלבנטי, ראיתי בענין רב כי הסיפור לא נעצר בפרסום עלילת הדת. לפני ימים אחדים פרסמו מיפתח במהדורה האנגלית [אני סקרן מאוד לדעת האם הדבר הופיע גם בשפה הערבית] התנצלות בולטת, מפורשת וראויה על כך שפרסמו את עלילת הדם באתרם:
    http://goo.gl/ap8zP
    עם זאת, יום קודם לכן, פרסמו גינוי למגניהם, אשר כנראה היו רבים ותקפו אותם על הפרסום האנטישמי, ובו התנערו מכל אחריות לפרסום, נמנעו מלהנצל עליו, ובחרו להתמם בנימוק הפורמליסטי שהאתר מציין כי הוא אינו אחראי לתוכן המאמרים המתפרסמים בו וכי הם מאמינים בדיאלוג פתוח. הם הסתפקו בהסרת המאמר האנטישמי מן האתר, אך תקפו כאמור את מבקריהם על כך שיחסו להם אחריות וזיקה למסר האנטישמי.
    כנראה בכך לא הצליחו לסכור את הביקורת החריפה, אשר אולי הגיעה גם מממניהם, ויום לאחר מכן שינו את הנימה ופרסמו כאמור התנצלות עמוקה אשר יש רק להצטער כי לא פרסמו אותה מלכתחילה, תוך הערכה לכך שהבינו כי חצו את גבול המותר וכזכור "מודה ועוזב..".
    עתה נותר רק לברר, האם התנצלות זו התפרסמה גם במהדורה הערבית של האתר. לצערי אי ידיעת ערבית מונעת ממני לברר זאת בעצמי.
    אורי

    השבמחק
  2. אורי, בדקתי עם הערביסטים שלי ומסתבר שההתנצלות לא פורסמה בערבית וכנראה שהניתוח שלך נכון.

    מה שכן פורסם, הוא גינוי לבלוג "הציוני" שחשף את הפרשה:
    http://miftah.org/Arabic/Display.cfm?DocId=14701&CategoryId=7

    דרך אגב, כותב המאמר בילה בכלא בישראל בין 1968-1979 לאחר שנידון למאסר עולם ושוחרר במסגרת עסקת חילופי האסירים באותה שנה: http://www.alnoor.se/author.asp?id=503

    השבמחק