יום שישי, 23 במאי 2014

לא אקטואלי - 23.5.14


איך מספידים נכון?
לא יודע. אבל יום שלם אני מסתובב בתחושה שכל מה שאכתוב על אורי עלול להישמע נדוש במקרה הטוב, או כדברי שבח לעצמי, במקרה הפחות מוצלח. לבסוף, החלטתי לקחת את הסיכון, ולכתוב על המעט שיצא לי להכיר את אורי. כמה פסקאות, אותן החלטתי לעצב בסגנון לא אקטואלי, לזכרו של האיש שנתן לי את הבמה הכל כך מכובדת.

כשאורי התקשר
נובמבר 2008. יום רביעי, שתיים בצהריים. "שלום, עדי ארבל? מדבר אורי אליצור ממקור ראשון. הגיע לידיי הטקסט ששלחת אלינו. מי אתה? אתה חושב שתצליח לספק טקסט כזה כל שבוע? אני הולך לעשות משהו משוגע ולהכניס אותך כבר למוסף של השבת הקרובה. תחשוב על שם לטור ותחזור אליי תוך חצי שעה." שתי דקות נמשכה השיחה הראשונה שלי עם אורי אליצור, שאחריה הייתי בעננים שלושה חודשים, עד שהעזתי להציע לו שגם ניפגש, כי אני במקרה עובר ליד המערכת.

כשאורי פוטר
"מה אתה מדבר שטויות", אמר לי חבר שלי כשבישרתי לו שזה עתה קיבלתי טור. "אורי אליצור פוטר ממקור ראשון". "מה *אתה* מדבר שטויות, הרגע שוחחתי איתו!". "תסתכל באינטרנט, ותראה". וואלה. גוגל אומר שאורי אכן פוטר לפני מספר ימים ממקור ראשון. הסתבר לי, שהייתה זו תקופה של עוד משבר כלכלי לעיתון, והעובדים ששכרם הולן, התארגנו ופנו במכתב להנהלה. בכיר החותמים היה אורי אליצור, וככל הנראה, למען יראו וייראו, ההנהלה החליטה לפטרו. ההחלטה השערורייתית הזו החזיקה מספר ימים בלבד, בהם אורי לא איבד את קור רוחו והמשיך לתכנן את עתידו של העיתון כאילו יש מחר.

כשאורי ערך
ביום שישי, לא ישנתי בלילה, ורק חיכיתי לשמוע את העיתון נוחת ליד דלת הבית. מהר מהר ניגשתי למוסף היומן וחיפשתי את הטור הראשון שלי. הייתי צריך לעבור על העיתון פעמיים כדי לקלוט שאורי החליט להמציא שוב את הגלגל, ולפרוס את הטור שלי כרצועה תחתונה לרוחבם של עמודי הפתיחה של המוסף, בין היתר על חשבון חלק מהמקום של המאמר השבועי שלו עצמו.

כשאורי כתב
וידוי קטן: מנוי הכתבים שלי מגיע לבית הוריי. שם גרתי כשהתחלתי בכתיבת הטור, וכשעזבתי את הבית, הרגשתי שעדיף להשאיר להם ד"ש ממני בכל שישי בבוקר. מצב זה גורם לי להגיע לעיתון באיחור של כמה ימים, ולפעמים אף יותר. עם הזמן, גיליתי שזה לא נורא ולמדתי לזהות מיהם הכותבים שלא רק שאינם מפשלים בתחזיותיהם, אלא אף נשארים רלוונטיים ודבריהם חיים גם מעבר לזמן האוויר המתבקש מעיתון סוף שבוע. אורי הוא אחד הבודדים שבהם. את הטור האחרון שלו, קראתי רק היום. אחרי ששמעתי על פטירתו. מצורפת פיסקה, להמחשה ולמחשבה.


כשאורי נפרד
בנאום שנשא אורי אליצור בטקס יום העצמאות האחרון ביישובו עפרה היה קשה להבחין שאורי חולה. אבל השמועות הגיעו אליי זמן מה לפני כן, והבנתי שהנאום הספונטני שהחליט לשאת אורי, שלא בהתאם לכללי הטקס, הוא למעשה נאום הפרידה שלו. מי שהיה צריך להבין, הבין. ואני הבנתי ולא רציתי להבין. הבנתי, כשחלקתי עם אחרים כבר בזמן אמת את התובנה שמדובר בנאום פרידה. ולא רציתי להבין, כשקיוויתי שאורי יהיה מספיק חזק לצאת מזה. פחדתי להתקשר אליו, שמא יבין שאני מבין, ויחשוב שאני מרים ידיים לפניו.

כשאורי הגה
בשנים האחרונות, דחף אורי את רעיון המדינה האחת לכל תושביה. בלי אבל, בלי טריקים. אזרחות שווה לכולם. בכך גם עסק טורו האחרון. אם תרצו, הצוואה הרוחנית שלו. אני מודה. הרעיון של אורי קשה לי לעיכול. ולרוב החברה הישראלית. אבל כשאני קורא את אורי, אני שומע את קולו הלאומי-ליברלי של מנחם בגין, שבמשך שנים קרא לבטל את הממשל הצבאי – והטרמינולוגיה אותה טרמינולוגיה. והרוח אותה רוח. והתתנגדויות אותן התנגדויות. בשנת 1966 אימצה ממשלת ישראל את חזונו של בגין, כשבאופן מיתי, הפרס לא איחר לבוא, בדמות שחרור חבלי המולדת שנה לאחר מכן. מציאות חדשה, שבאבחת ששה ימים השכיחה את הפולמוס הארוך סביב הסוגיה המאיימת והרגישה של מעמדם של ערביי ישראל.


כשאורי נפטר
הוא לא איתנו, אבל אקטואלי מכולנו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה