יום ראשון, 4 בדצמבר 2016

לא אקטואלי 4.12.16

ושמחת בחגם
ביום רביעי האחרון התאחדו שני תאריכים מיוחדים: כ"ט בחשוון, הוא חג הסיגד ו-30 בנובמבר שנקבע כיום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן. למרות מוצאי החצי איראני וחצי טריפולטאי, אני מזדהה הרבה יותר עם חג הסיגד, שמבטא את הכיסופים לארץ ישראל של יהודי אתיופיה. מדוע? כי כשסביי וסבותיי האהובים והיקרים זכרונם לברכה בחרו לעלות לארץ (עם הוריי כילדים קטנים), הם עשו זאת מתוך כיסופים לארץ ישראל, ולא כי הם גורשו מארץ הולדתם (הם לא) ולא כי היה להם רע (לא היה להם רע). חג שמח לכולם!

אבו ביבי
אני רק שאלה: איך זה שמי שנחפזים להתייאש מכהונתו הארוכה מדי של נתניהו (תוצאה של 3 מערכות בחירות, יש להזכיר) משליכים את יהבם על אבו מאזן למרות כהונתו הבלתי נגמרת (ללא בחירות מאז 2005, אגב)?
פחות או יותר
בין המתלוננות לבוכריס, אני מאמין למתלוננות. יכול להיות גם שהסדר הטיעון עושה חסד עם בוכריס (וגם יכול להיות שלא). ועדיין, הסדר טיעון שכולל הודאה פומבית במיוחס בכתב האישום + הורדה בדרגה + פרישה מצה"ל עבור מי שהחליט להקדיש את חייו לשירות המדינה, זהו עונש לא קל. הרבה יותר מהשעתיים ביציאה של חבריי המשעשעים #יותר_מבוכריס

אי דעה
אירופה מוכנה להקשיב. עכשיו רק צריך להחליט מה מספרים לה. אפשר להתחיל עם זה שהנרטיב הפלסטיני הוא לא יותר מאשר הנגטיב של הסיפור הציוני.

תורת הקבוצות
אפשר לחלק את החברה הישראלית לשתי קבוצות: אלו שיודעים מראש שהערבים הם אלה שעומדים מאחורי הצתת היערות, ואלו שיודעים מראש שהגברים הם הצד האשם בכל תלונה על הטרדה מינית.

עד עכשיו הייתי נגד הצעת החוק המדוברת. עד שהגיע ברק ונתן סיבה מצוינת לתמוך בה.
לא רק נוסטלגיה
השבוע לפני 69 שנים החליט האו"ם על סיום המנדט הבריטי, תכנית החלוקה והקמתן של שתי מדינות חדשות: מדינה יהודית ומדינה ערבית. ליום זה חשיבות היסטורית רבה כאבן דרך משמעותית בדרך להקמתה של מדינת ישראל, אך יש בו גם היבטים עכשוויים. אני רוצה להתמקד באחד מהם.
בשיחותיי עם דיפלומטים ושאר מתעניינים בסוגיית הסכסוך, אני אוהב להתחיל דווקא במועד זה, מסיבה שנראית פרוזאית, אך היא מהותית: ההחלטה של האו"ם הייתה להקים מדינה ערבית. לא מדינה פלסטינית.
יתרה מכך, האו"ם ראה בתכנית החלוקה כמתווה לפתרון אפשרי ליישוב הסכסוך היהודי-ערבי. אף אחד לא דיבר אז על סכסוך ישראלי-פלסטיני. כשבן גוריון הכריז על הקמת המדינה, חצי שנה לאחר מכן, היו אלה כוחות של שבע צבאות מדינות ערב שפלשו לישראל כדי להשמיד את המדינה היהודית.

כדי להבין את מהות הסכסוך, חייבים להבין כיצד הפכו ערביי ארץ ישראל לפלסטינים.

כדי לעשות סיפור ארוך קצר (בתקווה שהתרגום עושה היגיון), אתמקד באירוע היסטורי שלכאורה לא קשור כלל: נפילת ברית המועצות. עם קריסת הגוש הסובייטי, הבינו מדינות ערב שהן הימרו על הצד הלא נכון בקרב בין המעצמות. החרם הערבי הפך ללא אפקטיבי ולא משתלם עבור העולם הערבי. גם ההסתגרות של מדינות ערב והימנעות מקשרים כלכליים וביטחוניים עם מדינות המערב בסופו של דבר פוגעות רק בהן. מלחמת המפרץ, בה ארצות הברית סייעה לכוויית, היוותה את הסולם של העולם הערבי לרדת מעץ החרם.
אלא שחוסר הרצון של העולם הערבי להכיר בריבונות היהודית בארץ ישראל נותר בעינו. מה עושים? מציבים את הפלסטינים לבדם בחזית המאבק היהודי-ערבי, בזמן שהעולם הערבי מנרמל את קשריו הכלכליים והצבאיים עם העולם המערבי. במקרה לא מקרה, הדרישות הטריטוריאליות של אותו עם פלסטיני הן ממדינת ישראל בלבד. הן מעולם לא היו כלפי ירדן או מצרים שהיו כובשות ביהודה שומרון ועזה במשך 19 שנה. הן מעולם לא היו על הגולן אותו רואה העולם הערבי כחלק מסוריה (בקרוב זכרונה לברכה).
יתרה מזאת, לעולם הערבי היה הרבה יותר קל להצדיק כלפי העולם המערבי את שאיפותיו הלאומיות של העם הפלסטיני מאשר את רצונם של הערבים במדינה ערבית נוספת, 22 במספר, על חשבון המדינה היהודית היחידה.
מהלך כזה גם הופך את יחסי הכוחות: מדינת ישראל, שגילמה את תפקיד דוד במאבקה נגד שלל מדינות ערב, הוכנסה לנעלי גוליית אל מול הפלסטינים החלשים. מציאות שמקשה על ישראל במזרח תיכון בו פועל "חוק הגונג'ל ההפוך" לאורן של תפיסות אירופאיות-נוצריות: אל תהיה צודק, תהיה חלש.
וזה השלב בו אני חוזר לשיחותיי עם דיפלומטים אירופאים, ומזכיר להם, שאפילו אליבא דאומות המאוחדות, העם הפלסטיני הוא יציר כפיים שכל מטרתו להתנגד למפעל הציוני. ולכן, כל בר דעת אמור להבין שהנרטיב הפלסטיני אינו אלא נגטיב שנועד לשלול את רעיון המדינה היהודית.

ב-1947, העולם המערבי התייצב בצד הנכון. אין סיבה שב-2016 הוא לא יעשה זאת שוב.

לקח לי רק 7 שנים בירושלים כדי לגלות שבית הכנסת שלי שוכן במרחק 7 דקות מהבית.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה